שבעה מייסדים מבקשים רוב בהצבעות, אבל גוף עצמאי אמור לשמור על כוחו בבחירת הדירקטוריון. מי בעצם יחזיק בהגה?
אפשר לפתוח חברה למשקיעים מהציבור בלי לפתוח בפניהם את כל מוקדי הכוח. זה הכיוון שאליו הולכת אנתרופיק: לפי דיווח ב-TechCrunch, מייסדיה מבקשים לבצר את שליטתם לקראת ההנפקה. את פרטי ההצעה פרסם תחילה The Information, ובהמשך דיווחה עליהם גם סוכנות רויטרס: המנכ״ל דריו אמודיי וששת שותפיו להקמת החברה יקבלו סוג מיוחד של מניות שיעניק להם יחד 50.1% מזכויות ההצבעה ברוב ענייני החברה. ההסדר אמור להישאר בתוקף כל עוד לפחות שלושה משבעת המייסדים מחזיקים בכמות מינימלית של מניות. מדובר בבקשה לאישור בעלי המניות, ולא במהלך שהשלמתו כבר אושרה; אנתרופיק לא מסרה תגובה מיידית לפניית רויטרס.
המספר שמסביר את המהלך הוא דווקא שיעור הבעלות. לפי הסיקור ב-The Next Web, כל אחד משבעת המייסדים מחזיק בכ־2% מהחברה. בחיבור פשוט מדובר בכ־14% מהמניות, שאמורים להספיק, באמצעות ההסדר החדש, לרוב בהצבעות. המניות המיוחדות לא יעניקו להם ערך כלכלי נוסף: הן נועדו לשמר כוח הכרעה. זו הבחנה שקל לפספס כשמדברים על הנפקה בעיקר במונחים של שווי ואקזיט. הזכות ליהנות מעליית ערך החברה והזכות לקבוע את דרכה אינן בהכרח מגיעות באותו יחס. כאן, לפי ההצעה, הפער ביניהן יהיה חלק מכוון מהמבנה. גם מנגנון הפקיעה חשוב: לפי אותו סיקור, היקף ההחזקה המינימלי הנדרש מהמייסדים לא פורסם.
הסיפור מסתבך משום שלאנתרופיק כבר יש מוקד כוח נוסף. ב־2023 הציגה החברה את הנאמנות לתועלת ארוכת טווח, Long-Term Benefit Trust: גוף עצמאי שתוכנן לקבל בהדרגה סמכות למנות ולהדיח רוב בדירקטוריון. בהסבר המקורי הדגישה החברה שהמבנה נועד לאפשר התחשבות באינטרס הציבורי לצד האינטרסים של בעלי המניות, ושחברי הנאמנות אמורים להיות מנותקים מאינטרס כספי בחברה. לפי הסיקור העדכני ב-The Next Web, הנאמנות תמשיך לבחור את רוב הדירקטורים, בעוד מספר המושבים של המייסדים יגדל משניים לשלושה. רויטרס דיווחה גם על מניות מיוחדות לעובדים שישמשו לשבירת שוויון בחלק מהסוגיות. לכן רוב בזכויות ההצבעה אינו שקול לשליטה בלתי מוגבלת בכל מוסדות החברה. כדי להבין מי יכול להכריע במחלוקת, צריך לדעת גם איזו החלטה עומדת על הפרק ומי מוסמך לקבל אותה.
המבנה המדווח מזכיר את המודל של פלנטיר: שמירת כוח בידי קבוצת מייסדים באמצעות זכויות הצבעה מיוחדות, בכפוף לתנאי החזקה. אלא שבאנתרופיק הוא משתלב במערכת שכבר נועדה לאזן בין הון, הנהלה ומחויבות ציבורית. גם סדר הגודל הכלכלי מסביר מדוע הסעיפים האלה חשובים: לפי רויטרס, החברה גייסה במאי 65 מיליארד דולר לפי שווי של 965 מיליארד דולר אחרי הכסף. זהו שווי בסבב גיוס, לא מחיר הנפקה מובטח. כאשר חברה מגייסת סכומים כאלה ונערכת לכניסת בעלי מניות נוספים, השאלה מי יוכל להשפיע עליה אחרי הגיוס אינה הערת שוליים משפטית. היא חלק מהעסקה שהמשקיעים מתבקשים לקבל, לצד ההבטחה לצמיחה והסיכונים העסקיים.
מבחינה פרשנית, יש כאן עסקת חליפין ברורה. כוח הצבעה יציב למייסדים יכול לאפשר תכנון ארוך טווח ולהקטין את התלות בלחץ של בעלי מניות לתוצאות מיידיות. בחברת AI, אפשר לחשוב למשל על החלטה להשקיע יותר בבדיקות לפני השקת מערכת; זו המחשה אפשרית, לא נימוק שאנתרופיק מסרה למהלך הנוכחי. הצד השני הוא שאותו מנגנון עשוי להקשות על משקיעים לדרוש שינוי כשהם סבורים שההנהלה טועה. עצם קיומה של נאמנות ציבורית לא פותר אוטומטית את המתח הזה, ורוב למייסדים לא מבטל אוטומטית את תפקיד הנאמנות. המבחן יהיה באופן שבו הסמכויות מתחברות: מי ממנה, מי מפקח, אילו החלטות דורשות אישור מיוחד ומה קורה כשמוקדי הכוח אינם מסכימים.
לקורא הישראלי שעוקב אחרי הנפקות AI, הערך של הסיפור הוא ההבחנה בין רכישת חשיפה כלכלית לבין קבלת השפעה. התלהבות מהטכנולוגיה או מההכנסות העתידיות אינה מספרת לבדה מה כוללת המניה שתוצע לציבור. במקרה הזה, המסמכים הסופיים יצטרכו להבהיר את תנאי שימור השליטה, את החריגים לה ואת היחסים בין המייסדים, העובדים והנאמנות. גם עבור מי שבוחן את הענף כיזם, זה שיעור באופן שבו גיוס הון ושמירת עצמאות יכולים להתקיים יחד — ובמחיר שמשלמים בעלי המניות האחרים במונחי כוח. השאלה שנותרה פתוחה אינה רק אם המשקיעים ירצו חלק מאנתרופיק, אלא אילו זכויות יקבלו עם החלק הזה.
