דייזי דנט חוקרת את רשת הקשרים בין עצים לבעלי חיים — ומראה למה תקציב לשיקום יער צריך להסתכל גם מעבר למשתלה.
עץ הוא יחידה נוחה מאוד להצגה: אפשר לספור כמה שתלנו, לצלם את המתנדבים ולצרף הבטחה לעתיד ירוק יותר. אבל יער לא נבנה רק מחיבור של עצים. הוא תלוי גם במי שאוכל את הפירות שלהם, נושא את הזרעים ומפקיד אותם במקום שבו יוכל לצמוח הדור הבא. האקולוגית דייזי דנט, חוקרת ב-ETH בציריך, מנסה להבין את התשתית הזאת דרך יערות שמתחדשים אחרי הפרעה או פינוי. בכתבת הפרופיל שפרסם MIT Technology Review, נקודת הפתיחה היא שמורת בארו קולורדו במרכז פנמה: חלקות בגילים שונים מאפשרות לראות, זו לצד זו, צמחייה צעירה ויער בוגר. במקום לחכות מאה שנה, החוקרים משווים בין תחנות לאורך מסלול ההתחדשות.
הרשת שדנט חוקרת מורכבת מקשרים ממשיים בין צמחים לבעלי חיים. אילו פירות אוכל כל מין, אילו זרעים הוא מסוגל לשאת, ולאן הוא מגיע? מחקר של דנט ועמיתיה שעליו דיווח מכון מקס פלאנק ב-2022 בחן יערות בפנמה שהתחדשו במשך 20 עד 100 שנה אחרי נטישת הקרקע. הנתונים הראו התאוששות של עושר מיני העצים ושפעתם לרמות של יער ותיק בתוך 40 עד 70 שנה. ביערות צעירים בלטו עצים שזרעיהם מופצים בידי ציפורים קטנות; עם ההתבגרות עלה חלקם של עצים המופצים בידי ציפורים גדולות. יונקים יבשתיים היו מפיצים מרכזיים לאורך טווח הגילים. החוקרים הציעו שהקרבה ליער שמור ולחץ הציד הנמוך סייעו לכך. אלו תנאי הצלחה שצריך לבדוק לפני שמעתיקים את התוצאה לשטח אחר.
ההבדל בין מפיצי הזרעים משפיע גם על הפוטנציאל האקלימי של היער. במחקר מ-2024, שהתבסס על נתוני שטח מהיער האטלנטי בברזיל, מודלים הצביעו על כך שתנועה חופשית של ציפורים עשויה להגדיל את פוטנציאל אגירת הפחמן של יערות מתחדשים בעד 38%. לפי הסבר החוקרים שפרסם ETH, ציפורים קטנות מפיצות זרעים קטנים, ואילו ציפורים גדולות יכולות להפיץ גם זרעים של עצים בעלי פוטנציאל אגירת פחמן גבוה יותר. אלא שדווקא הגדולות מתקשות לנוע בנוף שבו היער מפוצל למקטעים. החוקרים זיהו כיסוי יער של יותר מ-40% בנוף כגורם שעשוי להיות קריטי לתפקוד הזה. אלה ממצאים בהקשר הברזילאי ופוטנציאל שחושב במודל, ולא הבטחה לתוספת קבועה בכל פרויקט שיקום.
כאן נכנסת הכלכלה: אם חלק מההתחדשות יכול להתרחש באמצעות זרעים שמגיעים מהסביבה, השאלה התקציבית משתנה. לצד בחירת שתילים, צריך לברר היכן קיימים מקורות זרעים, האם בעלי החיים יכולים להגיע, ואיפה נדרשת התערבות פעילה. פרויקט המתואר באתר ייל, בהשתתפות דנט, בוחן בדיוק את החיבור הזה בשיתוף מיזם השיקום של Ponterra בפנמה. הצוות מתכנן לקשר בין מיפוי עצים ושטחי יער בקרקעות חקלאיות לבין סקרי נבטים שצמחו באופן טבעי, כדי להבין באילו תנאים אפשר להשיג תוצאות של פחמן ומגוון ביולוגי באמצעות התחדשות. זו עדיין שאלת מחקר, אך היא מעמידה חלופה מעשית לתכנון אחיד: לבחור שיטת שיקום לפי המנגנונים שכבר פועלים באתר, ולרכז את ההשקעה במקומות שבהם הם חסרים.
הקריאה שלנו בממצאים היא שהלקח הרלוונטי לקורא הישראלי נמצא בעיקר בדרך שבה מודדים השקעה סביבתית. אין בסיס להעתיק את אחוזי הפחמן או את סף כיסוי היער מברזיל לפרויקט מקומי. כן יש בסיס לשאול שאלות טובות יותר כשמוצג מיזם שיקום: האם המדד הוא מספר השתילים ביום הנטיעה, או יכולתו של השטח להתחדש בהמשך? האם התקציב כולל מעקב לאורך זמן, והאם נבחנים הקשרים עם הסביבה? לצוות טכנולוגי שבונה כלי ניטור או ניתוח נתונים, המחקרים האלה מציעים בעיה מעניינת: מפת צמרות יכולה להיות שכבת מידע שימושית, אבל הבנת התהליך דורשת גם מידע על מינים, הפצת זרעים וקישוריות בין שטחים. זו הזדמנות אפשרית לכלי ניתוח, לא עדות לכך שמערכת AI כבר פתרה את האתגר.
גם עבור מי שבוחן מימון של פרויקט אקלים, המשמעות היא לבדוק את שרשרת ההנחות שמאחורי התחזית. אם העצים העתידיים תלויים בזרעים שמביאים בעלי חיים, כדאי לברר האם אותם בעלי חיים נמצאים באזור והאם הנוף מאפשר להם לנוע. במובן הזה, מגוון ביולוגי הוא חלק מהתהליך שעליו נשענת תחזית אגירת הפחמן. מספר העצים לבדו אינו מדד מספיק לשיקום מערכת אקולוגית; הוא לא מספר אילו מינים חזרו, איך הגיעו, והאם התחדשות נוספת אפשרית. העבודה של דנט הופכת את השאלות הללו למחקר שאפשר למדוד ולהשוות. הדרך מיער צעיר ליער מתפקד עדיין ארוכה, אבל לפחות ברור יותר מה צריך לבדוק בדרך. לפעמים ההשקעה הבאה ביער מתחילה בבירור מי בכלל מסוגל להביא אליו זרע.
