תשואת האג"ח האמריקאי ב-5%: ריק רידר רואה הזדמנות, ריי דאליו מזהיר ממלכודת החוב

הרבה זמן אג"ח ממשלתי אמריקאי נחשב לחלק המשעמם בתיק, ועכשיו הוא הדבר הכי מדובר בשוק. תשואת אגרת החוב של ממשלת ארה"ב ל-10 שנים עברה את רף 5% באמצע ספטמבר. בסוף השבוע שעבר היא הגיעה ל-5.23%, הרמה הגבוהה ביותר שלה מאז 2007, והיום היא נסחרת סביב 5.21%. בתוך חודש אחד היא עלתה בקרוב לחצי אחוז, ובהשוואה לשנה שעברה מדובר בעלייה של יותר מנקודת אחוז שלמה. ב-וול סטריט ג'ורנל שאלו שישה מנהלי השקעות בכירים מה עושים עם זה. התשובות שונות מאוד, ובמיוחד בין שני השמות הגדולים ברשימה.

יש כאן כמה כוחות שפועלים יחד. הראשון הוא אינפלציה שלא יורדת. לפי סקר אוניברסיטת מישיגן, ציפיות האינפלציה לשנה הקרובה קפצו בספטמבר ל-4.6%, לעומת 4% באוגוסט. חוסר ההתקדמות במגעים בין ארה"ב לאיראן מוסיף ללחץ. השני הוא הפדרל ריזרב: השוק מעריך כעת שיש סיכוי של כשני שלישים להעלאת ריבית של רבע אחוז כבר בחודש הבא, וחוזי הסוואפ מתמחרים עוד שלוש העלאות במהלך השנה הקרובה. השלישי הוא הגירעון והחוב הלאומי, שממשיכים לגדול ומציפים את השוק באג"ח חדשות. ניסיונות של שר האוצר סקוט בסנט לרסן את התשואות הארוכות באמצעות רכישות חוזרות של אג"ח נחשבים בשוק לבעלי השפעה מוגבלת.

ריק רידר, מנהל ההשקעות הראשי של תחום האג"ח העולמי בבלקרוק, שנחשב גם למועמד רציני לתפקיד יו"ר הפד, מסתכל על הנתון ההיסטורי. לדבריו, כשתשואת ה-10 שנים מגיעה ל-5%, ב-95% מהמקרים בהיסטוריה זו הייתה סביבת השקעה טובה מאוד לשנים שאחרי. אבל הוא לא ממליץ לקנות בלי הבחנה. בלקרוק עדיין נמצאת בתת-משקל משמעותי בחלק הארוך של העקום, בגלל החשש מהיצע האג"ח שעוד יגיע. רידר מודה שהחברה התחילה "לטעום" אג"ח ארוכות, אבל את הערך המיידי הוא רואה דווקא בחלק הקצר ביותר של העקום, שבו מקבלים תשואה נאה עם הרבה פחות רגישות לשינויי ריבית. במקביל הוא נעשה זהיר יותר לגבי מניות אמריקאיות, והזהיר שהחוב הפדרלי, שמתקרב ל-40 טריליון דולר, הופך לבעיה שמזינה את עצמה.

ריי דאליו, מייסד ברידג'ווטר, רואה את התמונה באופן הרבה יותר קודר. הוא מכנה את מצב החוב האמריקאי "בעיית חוב אמיתית" ומצביע על פער בין היצע לביקוש: הממשלה מנפיקה יותר ויותר אג"ח, ובערך שליש מהן מוחזקות בידי גורמים זרים, שהנכונות שלהם להמשיך לקנות לא מובטחת. מבחינתו, תשואה של 5% היא לא בהכרח מבצע אלא אזהרה. אם הקונים ידרשו פיצוי גבוה עוד יותר, התשואה יכולה להמשיך לעלות, ומי שקנה מוקדם יספוג הפסדי הון.

הניתוח שלנו: יש שלוש סיבות לישראלים לשים לב, גם בלי להחזיק אג"ח אמריקאי באופן ישיר. הראשונה היא הפנסיה. גופים מוסדיים ישראליים מחזיקים חלק ניכר מהנכסים שלהם בשווקים בחו"ל, ובעיקר בארה"ב, כך שתנודה חדה בוול סטריט מגיעה ישר לדוח השנתי של קרן הפנסיה. השנייה היא הקשר לבינה מלאכותית. חברות צמיחה, ובמיוחד חברות AI שהשווי שלהן נשען על רווחים שצפויים רק בעוד שנים, רגישות במיוחד לריבית. כשאפשר לקבל יותר מ-5% בשנה מממשלת ארה"ב כמעט בלי סיכון, רווח עתידי שווה פחות היום, וקשה יותר להצדיק מכפילים גבוהים. זה נוגע גם לחברות ההייטק הישראליות שנסחרות בנאסד"ק ולסטארט-אפים שמחפשים גיוס. השלישית היא שריבית אמריקאית גבוהה משפיעה על זרימות ההון העולמיות ועל שערי המטבע, ולכן היא מגבילה בעקיפין את מרחב התמרון של בנקים מרכזיים אחרים, כולל בנק ישראל.

בשורה התחתונה, המחלוקת בין רידר לדאליו היא לא על המספרים אלא על מה שיקרה מכאן. רידר מהמר שההיסטוריה תחזור על עצמה, ודאליו חושש שהפעם החוב גדול מדי כדי שהיא תחזור. לפחות על דבר אחד שניהם מסכימים: אג"ח ממשלתי כבר מזמן לא החלק המשעמם בתיק.