שיתוק פוליטי עשוי לצמצם הפתעות, אבל הוא לא מוריד את חשבון האנרגיה ולא מבטיח תשואה — וזה משנה גם למשקיע הישראלי.
יש משהו משעשע ברעיון שאחת המתנות הטובות ביותר שפוליטיקאים יכולים לתת למשקיעים היא לא להצליח להעביר חוקים. ההיגיון מוכר: כשמפלגות שונות שולטות בבית הלבן ובקונגרס, קשה יותר לשנות מסים, להטיל מגבלות או להפוך מדיניות עסקית. חברות יכולות לתכנן, ומשקיעים יכולים להפסיק לנחש איזו הבטחת בחירות תהפוך להוצאה בדוח הכספי. הכותרת של טור ההשקעות בוול סטריט ג'ורנל מציבה לצד החיבה הזאת לשיתוק את היתרון של ודאות; התקציר מצביע גם על התחממות מחודשת בנפט. אלה שני צדדים של אותה שאלה: כמה ביטחון יש לחברה לגבי התנאים שבהם תפעל. אבל לפני שהופכים ממשלה תקועה לאסטרטגיית השקעה, כדאי לבדוק אם ההיסטוריה באמת מצדיקה את הסיסמה.
בסקירה ממאי 2026, UBS בחן את ביצועי השוק בשנים 1928–2025 והגיע למסקנה שמאתגרת את האינטואיציה: מדד S&P 500 הציג את הביצועים הטובים ביותר דווקא בשנים שבהן אותה מפלגה שלטה בבית הלבן ובשני בתי הקונגרס. הבנק מציין שגם תחת שלטון מפוצל התשואות ההיסטוריות היו טובות ובדרך כלל קרובות לתשואה השנתית ארוכת הטווח של המדד. כלומר, עצם קיומם של בלמים פוליטיים אינו תנאי לעליות. זה גם מחדד את ההבדל בין טיעון עסקי סביר לבין הוכחה: אפשר להסביר מדוע חברה מעדיפה פחות הפתעות בחקיקה, בלי להסיק מכך שהמניה שלה תעלה יותר בכל תקופה של שיתוק.
גם בדיקה של RBC ממאי 2026, המבוססת על נתונים מ-1953 עד 2025, מציגה תמונה מורכבת. התשואה השנתית הממוצעת של S&P 500 הייתה 17% תחת נשיא דמוקרטי וקונגרס מפוצל, לעומת 13.3% תחת שליטה רפובליקנית מלאה ו-4.9% תחת נשיא רפובליקני וקונגרס דמוקרטי. הנתונים מתייחסים לשינוי במחיר המדד, ללא דיבידנדים. כל שלושת המצבים נכנסים בקלות לוויכוח על שליטה ושיתוק, אבל התוצאות רחוקות מלהיות אחידות. ממשלה מפוצלת אינה נוסחה אוטומטית לתשואה גבוהה יותר. אלה ממוצעים מתקופות שונות, עם תנאי ריבית, אינפלציה וצמיחה שונים; הם אינם מבודדים את השפעת הפוליטיקה. בחירת שנת ההתחלה, המדד והגדרת השלטון יכולה לשנות את הסיפור שהגרף מספר.
כאן נכנסת תזכורת האנרגיה שבתקציר הג'ורנל. גם אם שינויי מס נבלמים בקונגרס, עלייה במחיר הנפט יכולה להגדיל הוצאות דלק, הובלה וייצור, ללחוץ על שולי הרווח ולסבך את תמונת האינפלציה. ההשפעה גם אינה אחידה: מחיר גבוה עשוי לסייע ליצרניות נפט, ובמקביל להכביד על חברות שמשתמשות בו. בניתוח כלכלי, חשוב להפריד בין התייקרות שמגיעה מביקוש חזק לבין התייקרות שנובעת מפגיעה בהיצע; הראשונה עשויה לבוא לצד פעילות עסקית מתרחבת, והשנייה לצד שחיקת כוח הקנייה. לכן תחושת הקלה מתוצאה פוליטית ברורה יכולה להתקיים באותו זמן עם לחץ כלכלי חדש. ודאות לגבי זהות מקבלי ההחלטות אינה מספקת ודאות לגבי חומרי הגלם, ובוודאי אינה מבטיחה שהסביבה העסקית תהיה נוחה.
לתעשיית הבינה המלאכותית יש גרסה פיזית מאוד של הבעיה הזאת. לפי דוח 2026 של סוכנות האנרגיה הבינלאומית, צריכת החשמל העולמית של מרכזי נתונים גדלה ב-17% ב-2025. התחזית המעודכנת שלה היא עלייה מכ-485 טרה-ואט שעה ב-2025 לכ-950 ב-2030, כ-3% מצריכת החשמל העולמית באותה שנה. זו תחזית לכלל מרכזי הנתונים, ולא רק למתקני AI, והיא אינה תוצאה מובטחת. ועדיין, היא מסבירה מדוע משקיע בטכנולוגיה צריך להתעניין גם בתשתיות: לצמיחת ה-AI דרושים חשמל וחיבורים לרשת, לצד שבבים ותוכנה. אין כאן קשר ישיר שלפיו נפט יקר מעלה באותו שיעור את עלות הרצת המודלים; חשמל מיוצר ממקורות שונים. הקשר הוא דרך עלויות, זמינות תשתיות והיכולת לבצע השקעות גדולות בתנאים שניתן לחזות.
הקריאה שלנו עבור הקורא הישראלי היא להסתכל על שני חשבונות במקביל. בחשבון ההשקעות, מי שמחזיק נכסים אמריקאיים צריך לבחון רווחים, ריבית ותמחור לצד ההרכב הפוליטי; בתשואה שנמדדת בשקלים יש גם משמעות לשינוי בשער הדולר. בחשבון העסקי, חברה ישראלית שפועלת מול לקוחות בארה״ב עשויה להזדקק לכללי מס וסחר ברורים, ואילו חברה שמפתחת שירותי AI צריכה להבין את עלויות הענן והמחשוב שלה. זו משמעות שימושית יותר למילה ודאות: האם אפשר לבנות תקציב, לחתום על חוזה ולדעת מה עלול להשתנות לאורך הדרך. ממשלה מפוצלת עשויה להגן מפני שינוי חד, אבל היא גם עלולה להקשות על פתרון בעיה שדורשת חקיקה או תקציב. המבחן הבא של השוק יהיה פחות כמה פוליטיקאים מצליחים לחסום זה את זה, ויותר כמה חברות מצליחות לעבוד בתוך המציאות שנשארת.
