ענקיות הטכנולוגיה מבטיחות עתיד של בינה מלאכותית. השכנים רוצים לדעת מי ישלם על החשמל בדרך אליו.
אפשר להתווכח על כמעט הכול בפוליטיקה האמריקאית, ומתברר שאפשר גם להסכים: חוות שרתים חדשה ליד הבית היא הצעה שדורשת יותר מהבטחה לקדמה. ההתנגדות למרכזי הנתונים חצתה מחנות בבחירות האמצע שנערכו ב־3 בנובמבר, כפי שמתאר הדיווח ב־TechCrunch על העימות הפוליטי סביבם. התוצאה היא כאב ראש לתעשייה שרגילה לדבר על ביקוש למחשוב, השקעות ומרוץ טכנולוגי: הציבור שמתגורר ליד התשתיות האלה שואל שאלות הרבה יותר מקומיות. מה יקרה לחשבון החשמל שלו, מי יקבל את ההטבות, ומה בדיוק תקבל הקהילה בתמורה. מבחינת החברות, זו כבר אינה רק משימת הסברה. התנגדות ציבורית יכולה להפוך למכשול בפני הפרויקט עצמו.
החיבור בין המחנות לא נולד ביום הבחירות. לפי בדיקת NPR שפורסמה בספטמבר, קמפיינים וגופים חיצוניים הוציאו מתחילת השנה יותר מ־45 מיליון דולר על פרסומות שהזכירו מרכזי נתונים. ההוצאה שתמכה במועמדים רפובליקאים הייתה יותר מ־22 מיליון דולר, וזו שתמכה בדמוקרטים יותר מ־21 מיליון. כלומר, שתי המפלגות זיהו באותו נושא הזדמנות לדבר על יוקר המחיה. סקר רויטרס ואיפסוס מיוני, שהובא באותו דיווח, מצא כי 77% מהאמריקאים מודאגים מכך שמרכזי הנתונים יעלו את עלויות החשמל; כשני שלישים מהדמוקרטים ומחצית מהרפובליקאים אמרו שיתנגדו למתקן בקהילה שלהם. ההתנגדות לחוות השרתים הפכה לנכס פוליטי משותף, גם כשהנימוקים והאינטרסים שמאחוריה שונים.
כאן המציאות פחות נוחה מסיסמת בחירות. בדיקת FactCheck.org מסוף אוקטובר מצאה בסיס לחשש, אך גם פער בין המסרים הפוליטיים לבין הראיות. באזור שמשרתת מפעילת הרשת PJM, במערב התיכון ובאזור המיד־אטלנטיק, הביקוש הגדל, ובכללו מרכזי נתונים גדולים, תרם לעליות מחירים. עם זאת, אין בסיס לייחס לחוות השרתים את כלל ההתייקרויות בארה״ב, או אפילו את רובן. מחירי דלקים, החלפת תשתיות ועלויות ציוד ועבודה משפיעים גם הם על התעריף. בתנאים מסוימים, לקוח גדול דווקא יכול לסייע בחלוקת העלויות הקבועות של הרשת על פני יותר צריכה. ההבדל תלוי במצב התשתית, במחיר אספקת החשמל הנוסף ובאופן חלוקת ההשקעה. לכן גם ההבטחה שמרכזי נתונים בהכרח יורידו מחירים דורשת בדיקה, בדיוק כמו הטענה שהם תמיד מעלים אותם.
הוויכוח הכלכלי האמיתי מתחיל עוד לפני שהשרת הראשון נדלק: כשצריך להחליט מי מממן את היכולת לספק לו חשמל. סקירת מחקרים של מרכז מדיניות האנרגיה באוניברסיטת קולומביה מיוני עוסקת, בין היתר, בתעריפים ייעודיים לצרכנים גדולים, במודלים שבהם היזם דואג לאספקת חשמל ובכיסוי העלויות הנוספות שהוא יוצר. הסקירה נערכה בתמיכת Google.org, פרט שכדאי להביא בחשבון כשקוראים אותה. השאלות שהמודלים האלה מעלים מעשיות מאוד: האם התחייבויות היזם תואמות את ההשקעות שנדרשות עבורו, ואיך מגינים על יתר הצרכנים מפני סיכון שלא בחרו לקחת. מכאן גם ההבדל בין הבטחה כללית של חברה שהיא תשלם את חלקה, לבין הסכם מחייב שמגדיר מהו אותו חלק ולכמה זמן.
לישראלים שבונים חברות AI, הלקח הוא עסקי עוד לפני שהוא פוליטי. בניתוח שלנו, היכולת להרחיב שירות אינה תלויה רק באיכות המודל ובמחיר השבב, אלא גם בקצב שבו תשתיות המחשוב יכולות לקום ולקבל אספקת חשמל. אם התנגדות מקומית מעכבת פרויקט, היא עשויה לשנות את הנחות הזמינות והעלות שעליהן נשענים ספקים ולקוחות. זה אינו אומר שהמחאה בארה״ב כבר מייקרת שירות מסוים בישראל, ואין כאן נתון שמוכיח זאת. זו כן סיבה טובה לשאול ספקי מחשוב על לוחות הזמנים והחלופות שלהם. גם בדיון הישראלי על הקמת מתקנים חדשים, כדאי לבחון כל פרויקט דרך חלוקת העלויות והתועלות בפועל: מי נדרש להשקיע, אילו התחייבויות ניתנות, ומה נשאר לציבור מעבר לכותרת על סכום ההשקעה.
זהו גם האתגר שמחכה לתעשייה אחרי הבחירות: להפוך את ההבטחה הלאומית של AI להצעה שהקהילה המקומית מוכנה לקבל. הסכמה על חשיבות הטכנולוגיה אינה הסכמה לממן את התשתיות שלה. הניתוח המתבקש מהמפגש בין המחאה לבין כלכלת החשמל הוא שחברות יצטרכו להציג תנאים שאפשר לבדוק, ולא להסתפק בהצהרה שהעתיד חייב להיבנות איפשהו. מנגד, קובעי מדיניות יצטרכו להבחין בין פרויקט שמטיל עלויות על הציבור לבין פרויקט שמכסה אותן ומספק תועלת. עדיין לא ברור אילו הגבלות יניב הלחץ הפוליטי, ובאיזה קצב. מה שכבר ברור הוא שלתוכנית ההתרחבות של הבינה המלאכותית נוסף סעיף שקשה לפתור עם עוד כוח מחשוב: הסכמת השכנים.
