הוא הבהיר שהוא לא "אקסלרציוניסט" ולא "דומר" — אבל גם שהפעמון הזה כבר לא יחזור לאחור, ושהטכנולוגיה רצה בידיים פרטיות מהר מכפי שהפוליטיקה מספיקה להגיב.
ברק אובמה לא נוהג לחלק שיעורי בית פומביים למפלגה שלו. הפעם הוא עשה את זה בחדר סגור — ודאג שהדברים יצאו החוצה. באירוע גיוס תרומות של ה-DCCC בניו יורק, בשיחה מול מנהיג המיעוט בבית הנבחרים חכים ג'פריס, אמר הנשיא לשעבר שהבינה המלאכותית חייבת לעבור ממעמד של נושא נישה למרכז הבמה הפוליטית. "אם הייתי מתמודד לנשיאות בשנה הבאה, זה היה אחד מסדרי היום המרכזיים שלי, והייתה לי תוכנית מאוד ברורה", אמר — ופירט מיד איך התוכנית הזאת נשמעת בפועל: "הנה התוכנית שלנו לבטיחות, הנה התוכנית שלנו להבטיח שהילדים שלנו לא ייפגעו מזה".
מה שהופך את זה למעניין הוא דווקא מה שאובמה סירב להיות. הוא הקפיד להצהיר שהוא לא "אקסלרציוניסט" — כלומר לא מהמחנה שרוצה לדרוס את הגז בלי בלמים — אבל גם לא "דומר", לא מבשר האפוקליפסה. הפוזיציה שלו היא הרבה יותר לא-נוחה מהשתיים: הפעמון כבר צלצל ואי אפשר לבטל אותו, ולכן השאלה היא לא אם הטכנולוגיה תגיע אלא מי כותב את הכללים. "זה דבר שזז מהר מאוד בידיים פרטיות", אמר לפי הדיווח ב-TechCrunch, "ואם לא נשתלט על זה, אני חושב שזה עלול להיות מסוכן". לג'פריס עצמו הוא נתן הוראה כמעט מבצעית: ברגע שהדמוקרטים יחזירו לעצמם את הרוב בבית הנבחרים, להרכיב מסגרת ל"שיחה ציבורית מאוד גלויה" בנושא.
כי וושינגטון כבר באמצע הריב. מחוקקים דמוקרטים לחצו על יו"ר בית הנבחרים מייק ג'ונסון לכנס מחדש את המליאה בדחיפות כדי לטפל ברגולציה על AI, בנימוק של "סיכון קטסטרופלי" מבינה מלאכותית מתקדמת. ג'ונסון סירב, והציע במקום זה שמנהיגי התעשייה ייפגשו עם המחוקקים כדי למצוא "איזון". הנימוק שלו הוא בדיוק אותו נימוק שחוזר בכל דיון רגולטורי בשנתיים האחרונות: "אם הקונגרס פשוט יזנק פנימה ויעשה איזשהו מושב חירום כדי להסדיר AI, נפסיד את המרוץ לסין". שתי המפלגות, בקיצור, מסכימות שמדובר בנושא הכי גדול על השולחן — ולא מסכימות על כלום מעבר לזה.
ברקע יש שחקן שלישי שמדבר בכסף במקום במילים. רשת הסופר-PAC הפרו-תעשייתית Leading the Future, שמגובה בין היתר בקרן ההון-סיכון a16z ובנשיא OpenAI גרג ברוקמן, נבנתה בהיקף של כ-140 מיליון דולר — ושתי ועדות ה-AI הגדולות ביותר הזרימו עד סוף יוני לפחות 44 מיליון דולר ל-40 מועמדים לבית ולסנאט. ההדגמה החדה ביותר של השיטה הייתה קמפיין של שמונה מיליון דולר שנועד להפיל את חבר האספה של ניו יורק אלכס בורס בפריימריז — מועמד דמוקרטי במחוז בטוח, שחטאו היחיד היה שהוא יזם חקיקת בטיחות AI. מנגד, סקרים של Pew ו-Gallup מראים שהאמריקאים מודאגים מ-AI יותר משהם נרגשים ממנו. זה הפער שאובמה בעצם מצביע עליו: הכסף נמצא בצד אחד של המשוואה, הבוחרים בצד השני.
קריאה קצרה שלנו: אובמה לא באמת מציע רגולציה, הוא מציע ז'אנר פוליטי חדש. הוא דוחף את המפלגה מ"עמדה על AI" — שהיא בדרך כלל פסקה במצע — ל"תוכנית על AI", שהיא משהו שאפשר לתקוף אותו, למדוד אותו ולהיכשל בו. הפרט שהכי כדאי לשים לב אליו הוא לא הבטיחות ולא הילדים אלא המשפט על תזוזת מקומות עבודה: אובמה אמר שהוא היה חושב על ההשפעות הכלכליות "בדרכים מאוד קונקרטיות", ומבין מה זה אומר אם תהיה תזוזה תעסוקתית. זו הנקודה שבה AI מפסיק להיות נושא טכנולוגי והופך לנושא של שכר, פנסיה והכשרה מחדש — כלומר, לנושא שמכריע בחירות.
ובישראל? התמונה הפוכה כמעט לחלוטין. אין כאן חוק רוחבי לבינה מלאכותית; מסמך עקרונות המדיניות הממשלתי קבע במפורש גישה ענפית, גמישה ומבוזרת, שמיישרת קו עם מה שקורה בעולם במקום להקדים אותו, וההחלטות הממשלתיות האחרונות עוסקות בעיקר בהאצת התחום ובביסוס מעמדה של ישראל כמובילה — לא בבלמים. במקביל, בשוק העבודה הישראלי כמעט אין הסכמים קיבוציים שמתייחסים ל-AI, כך שהעובד הישראלי הממוצע נכנס לגל הזה בלי תוכנית, בלי מסגרת מיקוח ובלי פוליטיקאי אחד שהפך את זה לסדר יום מרכזי. אובמה מדבר אל הדמוקרטים, אבל השאלה שהוא מניח על השולחן — מי מנסח את הכללים בזמן שהטכנולוגיה רצה בידיים פרטיות — היא בדיוק השאלה שאף אחד בירושלים לא ממהר לענות עליה. ההבדל הוא שבארה"ב יש לפחות ויכוח.
