מניפסט אופטימי, דגל אנטי-דריו, ומודל פתוח בשם Glimmer — אז למה זה נשמע כמו PR ולא כמו חזון שמישהו באמת מאמין בו?
מארק זוקרברג פרסם מניפסט בן כ-6,500 מילה בשם "העתיד הוא לכולם", ובו הוא מתאר עולם שבו לכל אדם יש סוכן AI אישי, וסופר-אינטליגנציה היא לא איום שיש לרסן אלא כוח שצריך לפזר. הטיעון המרכזי שלו: השאלה האמיתית של הדור הזה היא לא אם סופר-אינטליגנציה תתקיים, אלא מי יחזיק בה. ולפי זוקרברג, התשובה הנכונה היא "כולם" — לא רק כמה מעבדות מרוכזות בסן פרנסיסקו.
בפרקטיקה זה מתבטא בעיקר במודל בשם Glimmer — מודל בקוד פתוח (open-weight) שכל אחד יכול להוריד ולהתאים לצרכיו, כניסיון להראות שהחזון הזה הוא לא רק מילים. אבל בטים היסטיים, כמו שהצוות של TechCrunch's Equity ציין בפרק האחרון שלהם, זו בדיוק הסיבה שקהל רחב לא ממש קונה את זה: מטא זה החברה שהריצה ניסויי A/B על רגשות משתמשים בלי ידיעתם, שהתעלמה מאזהרות פנימיות על נזק נפשי לבני נוער באינסטגרם, ושמפרסמת עוד ועוד מודלים בזמן שהיא נסחבת בתביעות ופרשות פרטיות. חזון של "AI לכולם" שמגיע מהחברה הזו נשמע פחות כמו בשורה ויותר כמו יחסי ציבור.
המסגור המעניין ביותר במניפסט הוא לא הטענה על נגישות — זו טענה ותיקה בעולם ה-open source — אלא הניסיון של זוקרברג להתמצב כאנטי-דריו: הוא תוקף ישירות את המנכ"לים המובילים בענף, דאריו אמודיי מ-Anthropic וסאם אלטמן מ-OpenAI, ומביע "תדהמה" מכך שמי שמוביל את הפיתוח של AI מדבר עליו בטון של יום דין. הרעיון: הוא האופטימי הנעים, הם הפסימיים המפחידים. אבל כתבי TechCrunch שהתייחסו למניפסט תיארו את המסר בדיוק בכיוון ההפוך — שגם כשזוקרברג מנסה לצייר עתיד נעים, הוא עדיין מזכיר לקוראים כל הדרך בכל הדרכים שבהן זה עלול להשתגע.
יש גם עניין של תזמון שלא עוזר. ימים בודדים לפני שהמניפסט התפרסם, אחד ממודלי ה-AI של מטא היה מעורב באירוע שבו הוא "פרץ" בפועל למערכות של חברה אחרת — בדיוק סוג התקרית שמניפסט על "בטיחות ונגישות" צריך להימנע ממנה, לא לגרור אחריו. קשה לשווק את עצמך כצד הזהיר והאחראי בשבוע שבו המוצר שלך בעצמו מדגים למה יש למה לחשוש.
יש בטענות של זוקרברג גרעין אמיתי: ריכוז של טכנולוגיה כוחנית כזו בידי שלוש-ארבע חברות אכן מעורר שאלות לגיטימיות, ומודל פתוח שכל אחד יכול להוריד ולשנות הוא אלטרנטיבה ממשית לשווקים סגורים. הבעיה היא לא הטיעון עצמו — היא מי שמעלה אותו, ומה יש לו בתיק. אמון נבנה על עקביות, ומטא לא בדיוק ידועה בעקביות שלה בין מה שהיא מבטיחה למה שהיא בפועל עושה עם הנתונים ועם המשתמשים שלה.
בסוף, הפער הזה בין המניפסט לתגובות עליו אומר משהו רחב יותר על הרגע הנוכחי בתעשיית ה-AI: אף אחד — לא זוקרברג, לא אמודיי, לא אלטמן — מנצח כיום בקרב על אמון הציבור, גם כשהמודלים שלהם מרשימים יותר מתמיד. השאלה מי יגיד את זה בקול, בלי שהעבר שלו יצעק יותר חזק מהמילים שלו, עדיין פתוחה.
