הפקה חדשה ל"שקיעת האלים" בפסטיבל וגנר בבאירויט שילבה תמונות במה שנוצרו בבינה מלאכותית - והקהל הגיב בקריאות בוז.
פסטיבל וגנר המסורתי בעיר באירויט שבגרמניה, אחד האירועים החשובים בעולם האופרה הקלאסית, הפך במה לראשונה בתולדותיו לזירת ניסוי עם בינה מלאכותית. בהצגת האופרה "שקיעת האלים" (Götterdämmerung), החלק הרביעי במחזור "הטבעת" של ריכרד וגנר, נעשה שימוש בבינה מלאכותית ליצירת תמונות והשלכות חזותיות על הבמה - ובסיום המופע התקבלו האוצר האמנותי מרקוס לובס וצוותו בקריאות בוז ושריקות מצד חלק מהקהל.
לפי דיווח ב-WRAL, מארגני הפסטיבל הבהירו מראש כי הבינה המלאכותית לא משמשת כדמות בעלילה, אלא כ"כוח יוצר תמונה" - מערכת שלמדה מאינספור תמונות, קולות, מסמכים והפקות עבר, ומייצרת השלכות חזותיות מתחלפות סביב הזמרים על הבמה. לפי התיאור הרשמי, הזמרים שימשו כ"נקודת עוגן קבועה" בתוך מה שתואר כ"קוסמוס חזותי רותח של אור, מרקם, היסטוריה ואסוציאציה", עם הקרנות שמתפרצות, משתנות במהירות ומתמזגות זו בזו". הצד האמנותי-טכני של ההפקה נוצר בידי לובס יחד עם נילס קורטה, כאשר רומן זנקל אחראי על סיפור מבוסס-AI וקורטה עם פיל האגן יונגשלגר על הקוד היצירתי והאמנות החזותית.
התגובות בקהל היו מעורבות: לצד קריאות הבוז שהופנו לצוות ההפקה וללובס באופן אישי, זכו הזמרים והנגנים לתשואות חמות, ובראשם המנצח כריסטיאן טילמן, שעמד בראש התזמורת בביצוע. הפער בין ההערכה למוזיקה לבין הביקורת על השימוש בבינה מלאכותית בעיצוב הבמה משקף דיון רחב יותר שמתנהל כיום בעולמות התרבות והאמנות סביב מקומה הראוי של טכנולוגיה יוצרת בתוך יצירות מופת קלאסיות.
המקרה בבאירויט מצטרף לשורת מחלוקות דומות במוסדות תרבות ברחבי העולם, שבהן ניסיונות לשלב כלי בינה מלאכותית בתהליכי יצירה אמנותיים - בקולנוע, במוזיקה ובתיאטרון - נתקלים בהתנגדות מצד קהלים ואמנים החוששים מאובדן המגע האנושי והמקוריות היצירתית.
ההפקה השנויה במחלוקת נקראה בשם הרשמי "10010110" - הביטוי הבינארי למספר 150 - ותת-הכותרת "מהמיתוס לקוד", וזאת מכיוון שהיא הועלתה במיוחד לרגל 150 שנה למחזור "הטבעת" המלא, שהוצג לראשונה בבאירויט בין ה-13 ל-17 באוגוסט 1876. לצורך אימון המערכת הוזנו לבינה המלאכותית כאלף תמונות שנאספו מתוך חמש-עשרה ההפקות הקודמות של "הטבעת" שהועלו בפסטיבל מאז הקמתו, כך שהתוצאה החזותית על הבמה היוותה למעשה שכבות-שכבות של זיכרון היסטורי של הפסטיבל עצמו, ולא רק דימויים חדשים שנוצרו יש מאין.
בין ההשלכות שהוקרנו על הבמה שולבו גם תמונות היסטוריות שאינן קשורות ישירות לעלילת האופרה, בהן דמותו של הקנצלר הגרמני לשעבר הלמוט קול ותצלומים המזכירים את מגדלי התאומים בניו יורק - בחירה שהעצימה את התחושה שהמערכת פועלת כסוג של "זיכרון קולקטיבי" חזותי ולא כמלווה ישיר לסיפור הווגנריאני. בקטעים מסוימים יצרה הבינה המלאכותית צורות מופשטות שהזכירו למבקרים את סגנונם של הציירים מארק רותקו וווילם דה קונינג, ובכך הוסיפה למופע נדבך של אמנות מופשטת שלא היה מוכר לקהל האופרה הקלאסית.
הביקורת המרכזית שעלתה מהקהל ומפרשנים לא נגעה לאיכות הטכנית של ההקרנות, אלא לתחושה שהמערכת הצליחה לייצר עושר חזותי אך נכשלה בהעברת מתח דרמטי. התסכול המרכזי, כפי שתואר בדיווחים מהמקום, נבע מכך שהתוכנה הצליחה לשלב תמונות אך לא הצליחה לגעת בדרמה עצמה - כלומר, ביכולת לבנות מתח סיפורי המתפתח לאורך זמן, בניגוד לבימוי אנושי שיודע מתי להאט, מתי להסלים ומתי לצמצם.
לצד המתנגדים, לא חסרו גם קולות תומכים שטענו כי דווקא השימוש בטכנולוגיה פורצת דרך הולם את רוחו של ריכרד וגנר עצמו, שנודע כמחדש תיאטרלי שדחף בזמנו לשילוב חידושי טכנולוגיה וסצנוגרפיה מתקדמת ביצירותיו. הפער הזה בין הרצון לכבד את המורשת הווגנריאנית של חדשנות לבין החשש מאובדן הממד האנושי בבמה הוא שהפך את הערב בבאירויט לסמל של הוויכוח הרחב יותר על מקומה של בינה מלאכותית באמנויות הבמה.
