בפילדלפיה יצאו להפגין נגד מרכז נתונים — שאף אחד עדיין לא הציע לבנות

ביום שני, 14 בספטמבר, כ-100 איש התייצבו מול בניין העירייה בפילדלפיה עם דרישה אחת: מורטוריום של שלוש שנים על בניית מרכזי נתונים בעיר. הקואליציה שקוראת לעצמה No Data Centers in Philly, בחסות ארגון People's Tech Project, לא באה להתנגד לפרויקט מסוים. היא באה להתנגד לפרויקט שעוד לא קיים. נכון לרגע זה לא הוגשה לעיריית פילדלפיה אף בקשה לבנות מרכז נתונים — ואף על פי כן, התושבים החליטו שהם לא מתכוונים לגלות על זה מהעיתון. אחד המארגנים, שאומר פיטס, הגדיר את מצב הרגולציה בעיר — אין כללים על מיקום, אין כללים על הגנה על התושבים מסביב — כ"מתכון לאסון". התיאור המלא של הסיפור פורסם בכתבה של TechCrunch, והוא הרבה פחות מופרך ממה שהוא נשמע.

כדי להבין למה אנשים מפגינים נגד רוח רפאים, צריך להסתכל על המפה. ועדת התכנון העירונית סימנה שני שטחים בפילדלפיה שגדולים מספיק כדי להכיל מרכז נתונים בקנה מידה תעשייתי: אזור לאורך שדרת גרנט בצפון-מזרח העיר, ובעיקר Bellwether District — מתחם של כ-1,300 דונם-על בדרום-מערב, שעד לא מזמן היה בית הזיקוק הגדול והוותיק ביותר בחוף המזרחי. 150 שנה של זיקוק, 335 אלף חביות ביום, ואז ב-21 ביוני 2019 פיצוץ ושרפה שסגרו את המקום וגררו את המפעילה לפשיטת רגל. חברת Hilco Redevelopment Partners רכשה את השטח ב-2020 ב-225.5 מיליון דולר ומשווקת אותו מאז כמתחם ללוגיסטיקה, מסחר מקוון ומדעי החיים.

כי לשכונות שמסביב יש היסטוריה ארוכה של הבטחות. ריכוזי הבנזן שנמדדו באתר בית הזיקוק היו הגבוהים בארה"ב מבין כל בתי הזיקוק; דו"ח של גוף הביקורת הפנימי של ה-EPA משנת 2023 קבע שהסוכנות לא אכפה כראוי את תקני הפליטה שם, והמתחם המשיך לחרוג מהם גם שנתיים אחרי הסגירה. מחקר שנערך באזור מצא שיעורי אסתמה וסרטן גבוהים באופן חריג בקרב התושבים שגרים ממש בגבול המתחם — ברובם שחורים ובעלי הכנסה נמוכה. ב-2024 הגיעה ה-EPA לפשרה של 4.2 מיליון דולר סביב אירוע 2019. ואז, באפריל האחרון, צץ הפרט שהצית את כל העניין: בבריפינג התברר שחברת החשמל Exelon הציגה למפעילת הרשת האזורית PJM תוכנית לתחנת משנה גדולה חדשה, שתזין — במילותיה — מרכז נתונים היפותטי באתר. תושבים שכבר ראו את הסרט הזה לא ממש מתרגשים מהמילה "היפותטי".

פילדלפיה גם לא לבד. לפי נתוני Data Center Watch, ברבעון הראשון של 2026 לבדו נחסמו או נדחו בארה"ב כ-75 פרויקטים של מרכזי נתונים בשווי מצטבר של כ-130 מיליארד דולר — כמעט כמו כל שנת 2025, בשלושה חודשים. מספר קבוצות ההתנגדות הפעילות יותר מהכפיל את עצמו ל-833 ב-49 מדינות, עשרות רשויות מקומיות כבר החילו איסורים, סיאטל הטילה מורטוריום לשנה, ומיין כמעט אימצה איסור מדינתי עד שהמושל הטיל וטו. הטריגר הכספי ברור: במכרז הקיבולת של PJM לשנת האספקה 2025־2026 זינק המחיר בשיעור תלת-ספרתי, ומרכזי הנתונים אחראים לכ-63% מהעלייה — תוספת של כ-9.3 מיליארד דולר שכל הצרכנים ברשת סופגים בחשבון החשמל. קשה למכור "מנוע צמיחה" לאנשים שרואים אותו קודם כול בחשבון.

וכאן מגיע ההבדל המעניין לקורא הישראלי. בארה"ב הבלם על מרכזי נתונים מגיע מלמטה — ועדות תכנון, מועצות עיר, שכנים עם שלטים. בישראל הוא הגיע מלמעלה, ומוקדם יותר. ביולי 2026 הורתה רשות החשמל לחברת נגה להקפיא ל-140 יום את הטיפול בבקשות חדשות לחיבור חוות שרתים לרשת, אחרי שהיקף הבקשות המצטבר הגיע לכ-27 אלף מגה-ואט — בערך פי שלושה מהצריכה הממוצעת של כל משק החשמל הישראלי. נגה התריעה שאי אפשר לאשר חיבורים נוספים בלי לסכן את יציבות המערכת. המתווה שנבחן בינתיים מנסה לסנן ספקולנטים: תשלום שנתי של מיליוני שקלים כדי לשמור מקום בתור, הצגת תוכניות מימון והיתכנות, ואפשרות לדחות בקשות שזמן ההמתנה לחיבורן עולה על שבע שנים. ההקפאה אמורה להסתיים ב-7 בדצמבר.

קריאה קצרה של המצב: שני הסיפורים הם אותו סיפור בשני שלבים שונים. ההבדל הוא שבישראל הרגולטור הספיק להגיד "עצור" לפני שנוצרה תנועת מחאה שכונתית, בעוד שבפילדלפיה התושבים מארגנים את עצמם דווקא כי אין רגולטור שיגיד את זה. אבל השאלה שמתחתיה זהה לחלוטין, והיא לא שאלה של איכות סביבה אלא של חשבונאות: מי משלם על התשתית שנבנית בשביל עומסי AI — היזם שביקש את החיבור, או כל מי שמחובר לאותה רשת. מועצת העיר בפילדלפיה עוד לא הצביעה על שום מורטוריום, ובישראל השעון מתקתק לדצמבר. בינתיים, הדבר היחיד שברור הוא שאף אחד לא מתכוון לחכות עד שיגישו בקשה.