אוניברסיטת קנטקי אישרה לעובד הומניסט להמשיך לבצע את תפקידו בלי להיעזר בבינה מלאכותית. המבחן היה המצפון שלו, וגם המחיר למעסיק.
אפשר להתווכח עם הבוס על איכות התשובות של הצ'אטבוט. דייוויד דורמן הלך לשאלה יסודית יותר: האם עצם השימוש בו מתיישב עם המצפון שלו. העובד באוניברסיטת קנטקי קיבל אישור להימנע משימוש אישי בבינה מלאכותית במסגרת עבודתו, על בסיס אמונותיו כהומניסט — השקפת עולם שאינה מחייבת אמונה באלוהים. הסיפור, שעליו דיווח גם TechCrunch, נשמע במבט ראשון כמו סתירה: פטור דתי לאדם שאמונתו אינה תאיסטית. בפועל, ההגנה האמריקאית על אמונות במקום העבודה רחבה יותר מהשתייכות לבית כנסת, לכנסייה או למסגד. וההחלטה במקרה הזה מעשית מאוד: דורמן ממשיך לעבוד, אבל בלי להידרש להפעיל בעצמו כלי AI.
לפי הודעת האגודה ההומניסטית האמריקאית, שסייעה לדורמן, הוא פנה למשרד לשוויון הזדמנויות באוניברסיטה בסוף אוגוסט. באמצע ספטמבר התקיימה פגישה, וב־25 בספטמבר אושרה הבקשה לאחר שנמצא שההתאמה אינה מטילה נטל בלתי סביר על המחלקה שלו. האגודה מדגישה שהוא ממשיך לבצע את כל משימותיו. מבחינתו, טיפוח רווחת האדם והיכולת לחשוב באופן עצמאי הם חלק מרכזי מהשקפת חייו. ההתנגדות שלו להעברת עבודת החשיבה למערכת אוטומטית נובעת מהמחויבות הזאת. האגודה מציגה את המקרה כראשון מסוגו בקרב הומניסטים; זו טענתה של האגודה, ולא נתון המבוסס על מאגר ארצי של פטורים משימוש בבינה מלאכותית.
הפרטים החשובים נמצאים בגבולות ההסדר. לפי הדיווח של Religion News Service, דורמן מסייע לחוקרים בהגשת בקשות למענקים, ולדבריו מסוגל לבצע את עבודתו ללא AI ובלי לפגוע בעבודת עמיתיו. במכתב האישור נקבע שהוא עדיין עשוי להידרש להשתתף בפגישות שבהן משתמשים בבינה מלאכותית, או להגיש חומרים דרך מערכות שמשלבות אותה. כלומר, ההקלה נוגעת לשימוש האישי שלו ב־AI לצורך ביצוע משימותיו. היא אינה מעניקה לו זכות לדרוש סביבת עבודה נקייה מהטכנולוגיה. דורמן גם אינו העובד הראשון שעליו דווח שקיבל התאמה כזאת: לבקשתו קדמה ארין מאוס, מהנדסת תוכנה מהזרם האוניטרי־אוניברסליסטי, שהמקרה שלה היה חלק מההשראה לפנייה שלו.
הבסיס המשפטי הוא Title VII לחוק זכויות האזרח האמריקאי. נציבות שוויון ההזדמנויות בתעסוקה בארה״ב, EEOC, מסבירה שההגנה עשויה לכלול גם אמונות מוסריות ואתיות שאינן מבוססות על אלוהים, כאשר הן מוחזקות בכנות ובעוצמה המקבילה לאמונה דתית מסורתית. עם זאת, לא כל עמדה נחרצת זוכה להגנה: העדפה אישית או השקפה חברתית, פוליטית או כלכלית כשלעצמה אינן מספיקות. גם למעסיק יש משקל במשוואה. לפי ההנחיה המעודכנת של הנציבות, בעקבות פסיקת Groff נגד DeJoy מ־2023, דחיית התאמה מחייבת להראות נטל משמעותי בהקשר הכולל של העסק, בהתחשב באופי ההתאמה ובהשפעתה המעשית. אי־נוחות זעירה אינה הרף. במקרה של דורמן התקבל אישור במסגרת האוניברסיטה; לא מדובר בפסק דין חדש שמקנה לכל עובד זכות לסרב ל־AI.
בקריאה ניהולית, הרלוונטיות לישראל מתחילה בשאלה איך מגדירים עבודה טובה. נניח שעובד מסוגל להכין בקשת מענק, לסכם פגישה או לנסח מסמך ברמה הנדרשת ובזמן שנקבע, בלי להפעיל מודל שפה. האם שימוש ב־AI צריך להיות יעד בפני עצמו? המקרה בקנטקי מציע להפריד בין התוצאה שהארגון צריך לבין הכלי שהוא מעדיף. זו פרשנות ניהולית למקרה אמריקאי, ואינה קביעה שקיימת בישראל זכות משפטית מקבילה. מבחינה כלכלית, כדאי לבחון גם את העלות של החלופה: האם ההימנעות מאריכה משמעותית את העבודה, מעבירה מטלות לאחרים או פוגעת בשירות. באותה מידה, עצם פתיחת הצ'אטבוט אינה הוכחה לחיסכון. מדידה של איכות, זמן ואחריות לתוצר יכולה לתת למנהל מידע שימושי יותר מספירת העובדים שאימצו כלי חדש.
ההבחנה הזאת נעשית חדה במיוחד כאשר המערכת כבר משולבת בתוכנות העבודה. אפשר לאפשר לעובד לכתוב בעצמו, ובמקביל לדרוש ממנו לשתף פעולה עם עמיתים שנעזרים בכלים אוטומטיים — בדיוק הגבול שעולה מהאישור לדורמן. אבל ככל שתפקיד מסוים יהיה תלוי יותר בתפעול מערכות AI, יהיה קשה יותר להפריד בין בחירת הכלי לבין ביצוע העבודה עצמה. זו השאלה שהמקרה משאיר פתוחה: עד היכן אפשר להתאים את אופן העבודה לאמונתו של אדם בלי לשנות את התפקיד או להעמיס על אחרים. בינתיים, האוניברסיטה מצאה דרך לאפשר לעובד להמשיך לבצע את משימותיו בדרכו. הבינה המלאכותית יכולה לחכות מחוץ לחלון שלו; העבודה עדיין צריכה להגיע בזמן.
