לפי הנתונים שהארגון שלו אוסף מהחלל, מזבלות פתוחות מזהמות פי 14 מכל חוות השרתים של ה-AI בעולם גם יחד. אז למה אנשים מגיעים זועמים לוועדות התכנון?
עשרים שנה אחרי ש"אמת מטרידה" הפך את הפחמן הדו-חמצני למילה שכולם מכירים, האיש שעשה את זה מבקש דווקא להוריד את הלהבות. בראיון ל-TechCrunch, אל גור אמר שהפליטות של מרכזי הנתונים של הבינה המלאכותית פשוט לא נמצאות בראש רשימת הדאגות שלו. מי שציפה שסגן הנשיא לשעבר יצטרף למקהלה שמכנה את חוות השרתים "אסון אקלימי" — קיבל בדיוק את ההפך.
הטיעון שלו לא רגשי, הוא מספרי. גור עומד בראש Climate TRACE, קואליציה שמודדת פליטות גזי חממה ברחבי העולם באמצעות מאות לוויינים, אלפי חיישנים ומודלים של בינה מלאכותית — כן, אירוניה — ומצליחה לייחס זיהום לאתרים בודדים: תחנת כוח אחת, מכרה אחד, מזבלה אחת. לפי הנתונים האלה, הזיהום מהמזבלות הפתוחות בעולם גדול פי 14 מזה של כל מרכזי הנתונים של ה-AI ביחד. גור אפילו השווה את גל הבנייה הנוכחי להתפשטות של מיזוג אוויר — שינוי תשתיתי אדיר, אבל לא זה שיכריע את משבר האקלים. ההמלצה המעשית שלו פשוטה: לחייב שכל מרכז נתונים חדש ייבנה בצמוד למקור אנרגיה מתחדש במקום לדלקים פוסיליים.
כאן מגיע החלק המעניין באמת. גור לא חושב שההתנגדות הציבורית הגואה בארצות הברית — התנגדות דו-מפלגתית, שזה נדיר שם בערך כמו שלג בתל אביב — נובעת מדאגה לפליטות. לדבריו, מה שמניע אותה הוא חרדה שקטה מאוטומציה: אובדן מקומות עבודה, ושאר האיומים שעליהם מנסים להתריע מומחים מתוך OpenAI ומתוך אנת'רופיק. במילים אחרות, כשתושב מגיע לדיון תכנוני וצועק על צריכת המים, הוא לפעמים צועק על משהו אחר לגמרי. מרכז הנתונים הוא פשוט הדבר היחיד בסיפור הזה שיש לו כתובת פיזית שאפשר להתלונן עליה. את הראיון המלא אפשר לקרוא אצל TechCrunch.
וכאן שווה לעצור, כי הקורא הישראלי חי בסיפור אחר לגמרי. בישראל, השאלה אם חוות שרתים פולטת יותר או פחות ממזבלה כמעט לא עלתה לדיון ציבורי — מה שעלה זה מגה-ואטים. רשות החשמל הורתה לחברת נגה, מנהלת מערכת החשמל, לעצור ל-140 יום את הטיפול בבקשות חדשות לחיבור חוות שרתים לרשת. הסיבה: היקף הבקשות שהצטבר הגיע לכ-27 אלף מגה-ואט — בערך פי שלושה מהצריכה הממוצעת של כל המשק הישראלי. בתקופת ההקפאה אמורים לבחון מחדש את ההשלכות על אמינות אספקת החשמל, על התחרות בענף, על מחירי החשמל לצרכן ועל השימוש בעתודות הגז הטבעי.
ניתוח קצר: הטיעון של גור נע על ציר הפחמן, והצוואר הבקבוק הישראלי יושב על ציר אחר לגמרי — קיבולת. רשת החשמל הישראלית היא אי: אין שכנים לייבא מהם חשמל בשעת עומס, ואין למי לייצא בשעת עודף. ארה"ב יכולה להתווכח אם להזין מרכז נתונים מגז או משמש; ישראל מתווכחת אם בכלל יש חוט. לכן "גור אמר שזה בסדר" לא מתרגם לכאן אחד לאחד. מה שכן מתרגם זה החלק השני של דבריו: גם בישראל, שבה ענקיות כמו מיקרוסופט, גוגל, AWS ואורקל מזרימות מיליארדים לתשתיות, הוויכוח הציבורי על חוות שרתים יתחיל בחשבון החשמל — ויתגלגל מהר מאוד לשאלה מי בדיוק מרוויח מהשקעה של מיליארדים שמייצרת עשרות מקומות עבודה בתפעול, לא אלפים.
אפשר לחלוק על גור, ורבים יחלקו. העובדה שמזבלות מזהמות יותר לא הופכת תוספת של גיגה-ואטים לבעיה זניחה, במיוחד כשההשקעה של חמש ענקיות הענן לבדן צפויה לחצות 600 מיליארד דולר השנה. אבל יש בדבריו נקודה שקשה לפטור: אם המחאה היא באמת על תעסוקה ולא על פליטות, אז כל הרגולציה הירוקה בעולם לא תרגיע אותה — היא רק תיתן לוויכוח האמיתי להמשיך להסתתר מאחורי טופס בקשה לחיבור לרשת. ההקפאה הישראלית אמורה להסתיים בתחילת דצמבר. אז נגלה איזה ויכוח ישראל בחרה לנהל.
