יותר מ-55 רשויות מקומיות בארה"ב ביטלו בשנה האחרונה את החוזה עם החברה שמצלמותיה כבר יושבות בכל פינת רחוב אמריקאית — ומנכ"ל החברה בוחר דווקא עכשיו לדבר על איזון.
כשחברת סטארט-אפ מגיעה לשלב שבו מנכ"ל שלה צריך לצאת לראיונות טלוויזיה ולהסביר שהוא "בעד פשרה", זה בדרך כלל סימן שהמוצר כבר מזמן הפסיק להיות רק מוצר. זה בדיוק המצב של Flock Safety — חברת המעקב שהתמחתה במצלמות זיהוי לוחיות רישוי (ALPR) ומכרה אותן לאלפי מחלקות משטרה ורשויות מקומיות בארה"ב. המנכ"ל גארט לנגלי אמר לאחרונה בריאיון לפוקס ניוז ש"כשאנשים מדברים רק על פרטיות או רק על ביטחון, הם נותנים עדיפות לדבר הלא נכון — מה שצריך להיות בראש סדר העדיפויות הוא פשרה". נשמע הגיוני, עד שבודקים על מה בדיוק מדברים.
כשהשימוש לרעה כבר מתועד
הבעיה של Flock היא לא תיאורטית. חקירה של הוושינגטון פוסט מצאה 46 מקרים מתועדים שבהם שוטרים נחשדו בשימוש לרעה במערכת — כולל מעקב אחרי בני/בנות זוג לשעבר. בטקסס, שריף השתמש בנתוני המצלמות כדי לאתר אישה שעברה הפלה. סוכנות פדרלית ניצלה את הרשת כדי לזהות משתתפים בתערוכת נשק. ואולי הכי משמעותי מבחינה פוליטית — נחשף ש-ICE, סוכנות ההגירה הפדרלית, קיבלה גישה לחיפוש בנתוני מצלמות שרשויות מקומיות התקינו לצרכים מקומיים לגמרי אחרים.
Flock לא מוכרת מצלמה בודדת לעיר בודדת. המודל העסקי שלה בנוי על רשת ארצית: כל לקוח (עיר, מחוז, אוניברסיטה) יכול לבקש מלקוחות אחרים גישה לחיפוש בנתוני המצלמות שלהם, כך שנוצרת בפועל מפת תנועה לאומית אחת. זה ההבדל בין Flock לבין מערכות ALPR מסורתיות וממוקדות יותר, וזה גם הסיבה שהחברה גדלה כל כך מהר — וגם הסיבה שהיא הפכה למטרה. מאז תחילת המחאה, אמריקאים החלו להרוס עמודי מצלמות, לתלות שלטים שחוסמים עדשות, ולדרוש מעיריות לבטל חוזים. ביותר מ-55 רשויות מקומיות זה כבר קרה בשנה האחרונה. באוונסטון, אילינוי, מועצת העיר אפילו גילתה שאחרי שביקשה מ-Flock להוריד את המצלמות בעקבות פרשת ICE, החברה החזירה אותן בשקט בלי לעדכן איש.
פשרה או בלימת נזק?
גם בוושינגטון זה כבר לא נשאר עניין מקומי. הסנטור ברני סנדרס הציע לאסור את הטכנולוגיה כליל, ואילו חבר הקונגרס הרפובליקני טים ברצ'ט דוחף לקצץ מימון פדרלי להתקנות מקומיות של המערכת — קואליציה נדירה משני קצות הקשת הפוליטית סביב אותה סוגיה בדיוק.
בתגובה ללחץ, Flock כבר ביצעה כמה שינויים: קיצור ברירת המחדל של שמירת הנתונים משלושים ימים לשבעה, דרישה להזין קוד תיק לפני גישה לנתונים, ואפשרות חדשה ללקוחות לחסום מראש קטגוריות שימוש מסוימות — למשל לסרב לבקשות חיפוש שקשורות לאכיפת הגירה. אלה צעדים אמיתיים, אבל הם גם בדיוק מהסוג שמגיע רק אחרי שהנזק כבר תועד בעיתון. הקריאה של לנגלי ל"פשרה" נשמעת פחות כמו יוזמה ויותר כמו ניסיון לעצור גל ביטולי חוזים לפני שהוא הופך לגל לאומי.
מה שמעניין בסיפור הזה מנקודת מבט ישראלית הוא לא רק שאלת הפרטיות — היא כמובן רלוונטית גם כאן — אלא ההדגמה החיה של מה קורה כשתשתית מעקב נבנית קודם, ושאלות הבקרה עליה נשאלות רק אחר כך. Flock לא פרצה לשום מקום; כל עיר שהתקינה את המצלמות שלה עשתה זאת מרצון, בדרך כלל כדי לפתור פשעים ספציפיים. הבעיה התחילה כשהתשתית הזו הפכה לזמינה לכל מי שיש לו גישת חיפוש — כולל לצרכים שהעיר המקומית מעולם לא אישרה. השאלה אם "פשרה" באמת אפשרית כשהתמריץ העסקי של החברה הוא לחבר כמה שיותר מצלמות לרשת אחת גדולה — נשארת פתוחה.
