מישל הארבורג, פעילה בארגון ההורים Schools Beyond Screens, קוראת להאט את החדרת כלי הבינה המלאכותית למערכת החינוך האמריקאית עד שתהיה עדות מבוססת ליעילותם ולבטיחותם.
לפי דיווח ב-Boston Herald, מישל הארבורג, הפעילה בארגון ההורים Schools Beyond Screens, יצאה בטור דעה חריף נגד הקצב שבו כלי בינה מלאכותית נכנסים לכיתות הלימוד בארצות הברית. לטענתה, מערכת החינוך הציבורית הופכת בפועל למעבדת ניסויים עבור טכנולוגיה שטרם הוכחה כבטוחה או יעילה עבור ילדים, והתלמידים משלמים את המחיר כשה"בטא-בדיקה" נעשית על חשבון הלמידה שלהם.
הארגון שהארבורג מייצגת החל לפני מספר שנים כקבוצה קטנה של הורים במחוז בתי הספר של לוס אנג'לס (LAUSD), ומאז צמח לתנועה ארצית המונה אלפי הורים ומחנכים. הקבוצה כבר הצליחה להוביל במחוז בתי הספר השני בגודלו בארה"ב להחלטה המגבילה זמן מסך בכיתות ומבטלת חלוקת מכשירים דיגיטליים לתלמידי כיתה א' ומטה, וכעת מפנה את אותה גישה ביקורתית כלפי גל כלי ה-AI החדשים שמוצעים לבתי ספר.
הביקורת של הארבורג היא חלק מדיון רחב יותר שמתנהל כרגע בארה"ב סביב מקומה של בינה מלאכותית בחינוך: מצד אחד מורים מדווחים על שימושים יצירתיים בכלים כאלה בכיתה, ומצד שני עולה קריאה גוברת לכללים ברורים ולפיקוח לפני שהטכנולוגיה תאומץ בהיקף נרחב. הקו המרכזי בטור הוא שקבלת החלטות על שילוב AI בחינוך צריכה להתבסס על ראיות מחקריות מוצקות, ולא על הבטחות שיווקיות של חברות הטכנולוגיה שמפתחות את הכלים.
הביקורת של הארבורג אינה מקרה בודד. לפי דיווחים על התנועה, לפחות 16 מדינות בארה"ב, הן כאלה הנשלטות על ידי הרפובליקנים והן על ידי הדמוקרטים, הגישו בשנה האחרונה הצעות חוק להגבלת השימוש בטכנולוגיה בכיתות, מה שמעיד על כך שהחשש מהחדרה מהירה מדי של AI לחינוך חוצה קווים מפלגתיים ואינו נתפס עוד כעמדה שולית.
מנגד, ישנן גם דוגמאות למהלכים מסודרים יותר: מחוז בתי הספר של בוסטון, למשל, יצא בשנת 2026 ביוזמה להכשיר כל בוגר תיכון בעיר לשימוש ביקורתי בכלי בינה מלאכותית, כחלק ממה שהוצג כתוכנית "אוריינות AI" רחבת היקף. הניגוד בין מחוזות שממהרים לאמץ את הטכנולוגיה לבין קבוצות הורים שדורשות לעצור ולבחון קודם את ההשפעות, ממחיש עד כמה מערכת החינוך האמריקאית עדיין חסרה מדיניות אחידה בנושא.
גם בזירה האקדמית התמונה מורכבת. סקירה שנערכה במסגרת יוזמת המחקר SCALE באוניברסיטת סטנפורד מיפתה למעלה מ-800 מאמרים אקדמיים העוסקים בבינה מלאכותית בחינוך היסודי והתיכוני, אך מצאה כי רק חלק קטן מהם עומד ברף מתודולוגי שמאפשר להסיק על כך שלכלי AI יש באמת השפעה סיבתית חיובית על הישגי תלמידים. ה-OECD, מצדו, מזהיר כי כלי AI generativi יכולים לתרום ללמידה רק כאשר הם משולבים תחת הנחיה פדגוגית ברורה, ואילו שימוש בהם ל"מיקור חוץ" של מטלות בלי ליווי כזה עלול לשפר ביצועים נקודתיים בלי שתהיה מאחוריהם למידה אמיתית.
לצד השאלות המחקריות, גם מורים בשטח מביעים חוסר אמון: סקרים שנערכו בקרב סגלי הוראה מצאו שרוב המורים אינם סומכים על כלי AI שיבצעו משימות פדגוגיות ללא טעויות, וחלק ניכר מהם דיווחו כבר על מקרים של פגיעה ביושרה האקדמית בעקבות שימוש לא מפוקח של תלמידים בכלים אלה. הפער הזה בין הקצב שבו מחוזות בתי ספר, שרבים מהם סובלים ממצוקה תקציבית, רוכשים מוצרי AI לכיתות, לבין היעדר עדות מחקרית מוצקה ליעילותם, הוא בדיוק הפער שהארבורג וארגונה מבקשים להצביע עליו.
