קרוסו התחילה ב-2018 כחוות כרייה שרצה על גז שנשרף לשווא בטקסס. עכשיו היא בונה את הקמפוס של OpenAI — ומייצרת בפס ייצור דאטה סנטרים קטנים שאפשר להעמיס על טריילר.
יש רגעים שבהם אפשר למדוד את קצב בועת ה-AI לא לפי מודלים אלא לפי טבלת שווי. קרוסו (Crusoe), חברת תשתיות ה-AI האמריקאית, הודיעה השבוע על סגירה ראשונית של סבב F בהיקף 3.9 מיליארד דולר לפי שווי של 30.9 מיליארד דולר אחרי הכסף. בשביל להבין מה קרה כאן צריך רק להסתכל אחורה פחות משנה: באוקטובר 2025 החברה גייסה 1.375 מיליארד דולר לפי שווי של 10 מיליארד. כלומר, בפחות מאחד-עשר חודשים השווי שלה שולש. הסבב, שלפי החברה היה חתום ביתר, הובל במשותף על ידי Atreides Management, מובדאלה קפיטל ו-Valor Equity Partners, בהשתתפות Founders Fund, GIC, קרן ההשקעות של קטאר, TPG, Radical Ventures — ואנבידיה עצמה.
קרוסו היא אחד הסיפורים המוזרים והמלמדים ביותר של העשור הזה. היא נוסדה ב-2018 כדי לכרות ביטקוין באמצעות גז טבעי שנשרף לשווא בשדות נפט (flaring), כלומר לקחת אנרגיה שאף אחד לא רצה ולהפוך אותה למחשוב. כשהביקוש למחשוב AI התפוצץ, אותו רעיון בסיסי — תפוס אנרגיה זמינה, בנה עליה מחשוב — התגלה כמכרה זהב בקטגוריה אחרת לגמרי. היום קרוסו עומדת מאחורי קמפוס הדגל של Stargate באבילין שבטקסס, שהורחב ל-1.2 ג'יגה-וואט ומשמש את OpenAI, ורשימת הלקוחות שלה כוללת גם את מטא, מיקרוסופט ואורקל. ביוני החברה דיווחה על כ-4.9 ג'יגה-וואט של תשתית AI בחוזים חתומים, וצבר הפרויקטים בפיתוח שלה — כולל קמפוס של 1.8 ג'יגה-וואט בוויומינג — חוצה את רף 40 הג'יגה-וואט. לצד ההון העצמי יש גם חוב כבד: הלוואת בנייה של 7.1 מיליארד דולר בהובלת ג'יי.פי מורגן לשלב השני באבילין, במסגרת מיזם משותף של 15 מיליארד דולר עם Blue Owl ו-Primary Digital Infrastructure.
החלק המעניין בגיוס הזה הוא דווקא לא הענקים. במקביל לקמפוסים בסדר גודל של ג'יגה-וואט, קרוסו מייצרת בפס ייצור משלה בארה"ב יחידות מודולריות בשם Crusoe Spark — מרכזי נתונים ארוזים שאפשר להעמיס על משאית ולהציב במקום שבו יש חשמל פנוי. הטענה של החברה: זמני הבנייה בשטח מתקצרים משנים לשבועות, והעלות נמוכה מבנייה קונבנציונלית. ההיגיון העסקי, כפי שדווח ב-TechCrunch ובכלי תקשורת נוספים, פשוט: אימון של מודל חזית דורש קמפוס מטורף, אבל הרצת אינפרנס — כלומר השימוש היומיומי במודלים — לא בהכרח. המנכ"ל צ'ייס לוכמילר תיאר את הרצת אינפרנס מאתר בסדר גודל של אבילין כמשהו שהוא כבר בגדר אוברקיל. במקום זה: יחידות קטנות, קרובות ללקוח, שמתחברות לעודפי חשמל מקומיים.
קצת ניתוח, בכל הכבוד: הפער שנפתח כאן הוא לא פער של אלגוריתמים אלא של מגה-וואטים, וזה בדיוק המקום שבו ישראל נמצאת בעמדת נחיתות מובנית. ל-1.2 ג'יגה-וואט באבילין אין אח ורע מקומי, וגם לא יהיה — לא בגלל הידע, אלא בגלל רשת חשמל, קרקע ומים. במקביל, השיח המקומי על "ענן ריבוני" ועל מחשוב לאומי מתקדם בעיקר בכיוון של אחסון ורגולציית מידע, ופחות בכיוון של כוח מחשוב לאימון מודלים. אם מודל ה-Spark עובד — כלומר אם יחידות מודולריות באמת נעשות זולות ומהירות להצבה — הוא דווקא מתאים למדינה בסדר גודל של ישראל: לא קמפוס אחד עצום, אלא עשרות יחידות אינפרנס ליד תעשייה, אוניברסיטאות או מתקנים ביטחוניים. העובדה שאנבידיה, שהיא כבר אחד המעסיקים הטכנולוגיים הגדולים בישראל, נמצאת בטבלת המשקיעים של קרוסו רק מחדדת עד כמה השרשרת הזאת נהיית משולבת: מי שמייצר את השבבים משקיע במי שמייצר את הקירות והחשמל סביבם.
ויש גם את הזווית הפחות נוצצת. תסתכלו מי כתב את הצ'קים: מובדאלה, קרן ההשקעות של קטאר, GIC הסינגפורית. אלה לא קרנות הון סיכון שמחפשות פי מאה על סטארטאפ — אלה קרנות ריבוניות שמתמחות בתשתיות ארוכות טווח, ומחפשות נכס שמייצר תזרים לעשרים שנה. ההון הזה, בשילוב עם חוב בנקאי בהיקפי מיליארדים, אומר שקרוסו כבר מתנהגת פחות כמו סטארטאפ ויותר כמו חברת נדל"ן-אנרגיה שמושכרת לענקיות AI. וכאן גם הסיכון: מודל כזה רווחי להפליא כל עוד חוזי השכירות ל-GPU נמשכים, ומאוד פחות כשהביקוש לאימון מתמתן. הגיוס הזה הוא הצבעת אמון של 3.9 מיליארד דולר על כך שזה לא יקרה בקרוב. בינתיים, הדבר הכי מסקרן בכל הסיפור הוא פרוזאי לגמרי: משאית עם מרכז נתונים עליה, שנוסעת למקום שבו יש חשמל מיותר. אם זה נשמע מוכר, זה בגלל שככה קרוסו התחילה — רק שאז זה היה ביטקוין וגז שנשרף לשווא.
