שתי תחנות כוח חדשות זקוקות לדלק, ספקיות הגז רוצות ודאות, ורשות התחרות נדרשת להכריע כמה מהעתיד אפשר לסגור בחוזה אחד.
עסקת גז שמיועדת להחזיק שני עשורים כמעט נתקעה עוד לפני שהאספקה החלה. עכשיו היא חוזרת למסלול: לפי הדיווח בגלובס על שינוי עמדת רשות התחרות, הרשות הסירה את ההתנגדויות שהעלתה להסכם של ניו־מד ורציו עם דליה אנרגיה. ההסכם נועד לספק גז מלווייתן לתחנות הכוח החדשות דליה 2 בצפית ואבשל במתחם אשכול באשדוד. הרשות הסתייגה, בין היתר, ממשך ההתקשרות ומהיעדר סעיף יציאה, אך ראתה גם תועלת משקית בקיומה ובמבנה המכירה. המשמעות המיידית היא הסרת חסם משמעותי בפני העסקה; מבחינת הציבור, השאלה הרחבה יותר היא איך מבטיחים דלק לתחנות חדשות בלי לסגור מראש את הדלת בפני ספקים מתחרים.
כדי להבין את התפנית צריך לחזור לסוף ספטמבר. ב־25 בספטמבר דיווח כלכליסט על הודעת הביטול של ניו־מד ורציו, שנומקה באי־התקיימות התנאים המתלים במועדים שנקבעו. דליה חלקה על כך וטענה שהביטול אינו תקף. באותו שלב, הקישור בין הביטול לעמדת רשות התחרות הוצג כהערכה בשוק, ולא כנימוק מפורש שמסרה ניו־מד. כלומר, עוד לפני הוויכוח על המחיר ועל התחרות, הצדדים התווכחו על שאלה בסיסית: האם החוזה עדיין קיים. ההסכם, שנחתם במאי, אמור לכסות אספקה מתחילת 2030 ועד סוף 2049. הודעת ביטול בשלב כזה אינה רק כותרת לבורסה; היא מכניסה אי־ודאות לתכנון של פרויקטים שנבנים לשנים קדימה.
המספר הגדול דורש פירוק: 6.7 מיליארד דולר הם אומדן ההכנסות המצטברות למוכרות לאורך תקופת ההסכם, ולא תשלום חד־פעמי שדליה מעבירה עכשיו. לפי פרטי העסקה שפורסמו בכלכליסט בעת החתימה, האספקה השנתית תעמוד בתחילה על כ־1.3 מיליארד מטרים מעוקבים של גז, ותגדל לכ־1.7 מיליארד החל מ־2035. ההספק המתוכנן של כל אחת משתי התחנות הוא כ־850 מגה־ואט, וביחד מדובר בכ־1,700 מגה־ואט של כושר ייצור נוסף. באותו דיווח תוארה גם התחייבות של דליה לרכישת כמות מינימלית, אפילו אם צריכתה בפועל תהיה נמוכה יותר. זהו לב ההיגיון הכלכלי של חוזה כזה: המוכרות מקבלות בסיס הכנסות צפוי, והרוכשת מבטיחה לעצמה מקור דלק. אבל ודאות ארוכה מגיעה עם התחייבות ארוכה, גם כשהשוק משתנה.
גם מחיר הגז אינו מספר שאפשר להעתיק ישירות לחשבון החשמל. בסיקור החתימה בגלובס במאי הוערך המחיר בכ־4.7 דולר ליחידת חום, תוך הבהרה שהמחיר הרשמי לא פורסם. עוד דווח על התאמות לאורך התקופה ועל פתיחת המחיר למשא ומתן ב־2041. לכן אין בסיס להציג את ההסכם כהבטחה למחיר קבוע למשך עשרים שנה. פרט משמעותי נוסף הוא ששברון, מפעילת לווייתן ואחת השותפות בו, אינה צד לעסקה: המוכרות הן ניו־מד ורציו. זה מאפשר לבחון תחרות גם בין בעלי זכויות באותו מאגר, ולא רק בין מאגרים שונים. באותו סיקור נקשרה העסקה להתחייבויות לאספקה לשוק הישראלי שניתנו במסגרת הסדרת היצוא למצרים — תזכורת לכך שהשוק המקומי והיצוא מתנהלים באותה מערכת החלטות.
בקריאה כלכלית, הדילמה של הרשות מובנת גם בלי לבחור צד: תחנת כוח זקוקה לאופק אספקה כדי לתכנן פעילות והשקעה, אבל חוזה ממושך עלול לצמצם את האפשרות שלה לעבור להצעה טובה יותר בעתיד. מכירה בנפרד יכולה להרחיב את מרחב המשא ומתן; התחייבות גדולה וממושכת יכולה לצמצם אותו בהמשך. שני הדברים יכולים להתקיים באותה עסקה. לצרכן הישראלי, ההבחנה החשובה היא שמחיר גז אטרקטיבי אינו הבטחה אוטומטית להוזלת חשבון החשמל. הוא עשוי לשפר את כלכלת הייצור, אך מכאן ועד למחיר שמשלם משק בית יש עוד שלבים והחלטות. הוספת תחנות והבטחת הדלק שלהן עשויות לתמוך בתחרות ובזמינות החשמל; כדי להעריך את התוצאה צריך לראות אותן פועלות ואת התועלת מתגלגלת הלאה.
הערך של הסיפור הזה לקורא אינו מסתכם בשאלה מי ניצח בעימות עם הרגולטור. הוא מציע מבחן מעשי למדיניות תחרות בתשתיות: האם אפשר לתת ליזמים מספיק ודאות כדי לבנות, ובמקביל לשמור לצרכנים וליצרנים אפשרויות בחירה לאורך זמן. הסרת ההתנגדויות מחזירה את תשומת הלב מהודעות הביטול אל הביצוע — הקמת התחנות, אספקת הגז והתרומה בפועל למשק החשמל. כדאי גם להבחין בין התפתחות רגולטורית לבין סיום כל מחלוקת מסחרית: הדיווח החדש מתאר הסרת התנגדויות, ואילו העימות הקודם עסק גם בתוקף הודעת הביטול. את ההצלחה הציבורית של העסקה יהיה נכון למדוד בהמשך, כשהחשמל ייוצר והעלויות יתבררו. החוזה חזר למסלול; התועלת לצרכן עוד צריכה להגיע לשקע.
