הבנק הגדול בארה"ב דוחה מדי שנה המוני מבקשי כרטיס אשראי. עכשיו מתברר שמישהו אחר מוכן לשלם כדי לקבל בדיוק את הסירובים האלה.
יש רגע קטן ומביך בכל בקשה לכרטיס אשראי שנדחית: הבנק אומר לא, והלקוח הולך הביתה. מבחינת הבנק זה סוף הסיפור — ניהול סיכונים תקין, תיק אשראי נקי יותר. מבחינת מישהו אחר, זה בדיוק ההפך: ערימה של לקוחות שכבר הביעו כוונה, כבר מילאו טופס, כבר רוצים — ופשוט לא עברו את הסף. לפי דיווח של ה-Wall Street Journal, ג'יי.פי מורגן בחן לאחרונה אפשרות למצוא שותפים שיחתמו על בקשות לכרטיסי האשראי הממותגים שלו — אותם כרטיסים משותפים עם מותגים כמו יונייטד ומריוט — בקשות שהבנק עצמו דחה. גופי אשראי פרטי, מסתבר, מאוד רוצים את הערימה הזו.
חשוב להיות מדויקים: דובר הבנק מסר שאין לו תוכנית להשיק תוכנית "מבט שני" (second look) כזו. זו לא הכרזה, זו בדיקה שדלפה. אבל בשוק הפיננסי, מה שבנק הגדול בארה"ב טורח לבדוק שווה לפעמים יותר ממה שבנק קטן מכריז. תוכניות "מבט שני" הן מנגנון מוכר בתעשיית הכרטיסים: מנפיק שני מקבל את הבקשות שנדחו על ידי המנפיק הראשי, מחתם אותן לפי סטנדרט משלו ונושא בסיכון בעצמו. המותג נשאר מרוצה כי יותר לקוחות מקבלים כרטיס עם הלוגו שלו, הבנק שומר על איכות תיק האשראי, והגוף השני גובה תשואה גבוהה יותר תמורת לקוחות מסוכנים יותר. מה שהשתנה ב-2026 זה לא הרעיון — אלא מי עומד בתור להיות הגוף השני.
שוק האשראי הפרטי, שגדל שנים על גבי הלוואות ממונפות לחברות, נתקע בפקק: יותר מדי כסף רודף אחרי אותן עסקאות, והמרווחים נשחקו. התוצאה היא נדידה מסיבית לכיוון asset-based finance — מימון מגובה נכסים, ובתוכו חוב צרכני. נכסי האשראי הפרטי צפויים לחצות את רף 2 טריליון הדולר ב-2026 ולהתקרב ל-4 טריליון עד 2030, בזמן שהאשראי הצרכני בארה"ב — כרטיסים, הלוואות לא מובטחות, רכב — עומד על כ-5.2 טריליון דולר לפי נתוני הפד. במילים פשוטות: יש הר של הון שמחפש איפה לנחות, ותיקי חייבים של כרטיסי אשראי נראים לו כמו מסלול נחיתה מצוין.
ופה נכנסת האירוניה שקשה להתעלם ממנה. במרץ האחרון דווח שג'יי.פי מורגן עצמו מצמצם הלוואות לקרנות אשראי פרטי, אחרי שמחק משווי הלוואות לחברות תוכנה בתיקים שלהן — מחיקות שנקשרו, בין היתר, לחשש שבינה מלאכותית תייתר חלק ממודלי ההכנסה של אותן חברות תוכנה. ג'יימי דיימון הזהיר עוד קודם מ"ג'וקים" נוספים שיצוצו בעולם ההלוואות האטום הזה. אז אותו בנק בדיוק סוגר לקרנות את ברז המינוף — ובאותה תקופה בוחן אם למסור להן את הלקוחות שהוא לא מוכן לחתם. זו לא בהכרח סתירה; זו חלוקת עבודה. הבנק אומר: את הסיכון הזה אני לא רוצה על המאזן שלי, אבל אני שמח למכור לך גישה אליו.
למי שקורא את זה מישראל, ההרגשה אמורה להיות מוכרת. ישראל כבר עשתה, בדרכה, את מה שג'יי.פי מורגן רק בודק — רק שקראו לזה רפורמה במקום עסקה. הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים יצרה שלושה גופים — ישראכרט, כאל ומקס — שדרכם עוברים מאות מיליארדי שקלים בשנה בעסקאות בכרטיסים, ושהכרטיס החוץ-בנקאי שלהם הוא בפועל מסגרת אשראי נפרדת מזו של הבנק. מי שהבנק צמצם לו את המסגרת יכול להשלים אותה במקום אחר. במקס, למשל, כמחצית מהכרטיסים הם חוץ-בנקאיים — השיעור הגבוה מבין השלוש. כלומר: המבנה שבארה"ב נולד מרעב של קרנות לתשואה, אצלנו נולד מרגולציה שרצתה תחרות. התוצאה הפונקציונלית דומה להפתיע — שכבת אשראי שנייה, מחוץ למאזן הבנק, עבור מי שהבנק לא רצה.
קריאה קצרה שלנו: השאלה המעניינת כאן היא לא מי מממן, אלא מי מחתם. כשגוף שני מקבל את הדחיות של הבנק, הוא לא באמת מקבל "לקוחות גרועים" — הוא מקבל לקוחות שנפלו במודל של מישהו אחר, מודל שמכויל לתיאבון הסיכון והרגולציה של בנק מסחרי, לא לשלו. כל ההימור נשען על ההנחה שמודל חיתום אחר — עשיר יותר בנתונים, גמיש יותר, ובאופנה של 2026 גם מונע למידת מכונה — יידע לדלות רווח מהערימה הזו. אולי. הנתונים הנוכחיים מבלבלים בכוונה: הבנקים הגדולים מדווחים על שיעורי פיגור נמוכים יחסית בכרטיסים, בעוד מדדים רחבים יותר מראים שחלק היתרות בפיגור של 90 יום ומעלה טיפס משמעותית מאז סוף 2022. שתי התמונות נכונות בו-זמנית — כי הבנקים כבר סיננו החוצה את החלק הבעייתי. עכשיו מישהו שוקל לקנות בדיוק אותו.
