פעם, כשממשלת ארה"ב הודיעה שהיא קונה בחזרה את החוב שלה, זה הרגיע. הפעם השוק הסתכל על הסכום, החליט שהוא קטן מדי — והעלה מחיר.
יש רגעים שבהם ההתערבות עצמה היא ההודאה בבעיה. ביום רביעי הודיע משרד האוצר האמריקאי שהוא משלש את מבצע רכישת החוב הארוך שלו — עד 6 מיליארד דולר לעומת 2 מיליארד בפעולה רגילה. בתיאוריה, קונה גדול שנכנס לשוק אמור להוריד תשואות. בפועל קרה בדיוק ההפך: התשואה על אג"ח ממשלת ארה"ב ל-10 שנים טיפסה ל-4.857%, הרמה הגבוהה ביותר מאז נובמבר 2023, והתשואה ל-30 שנה הוסיפה כחמש נקודות בסיס ל-5.307%. וול סטריט הגיבה בהתאם: הדאו ג'ונס ירד ב-405 נקודות (0.77%) ל-52,380, S&P 500 איבד 0.48% ל-7,636, ונאסד"ק ירד 0.64% ל-26,253 — יום שלישי ברציפות של ירידות, כשמחיר הנפט חצה במקביל את רף 101 הדולר לחבית.
הפער בין הכוונה לתוצאה הוא כל הסיפור. השוק כבר תמחר מראש התערבות גדולה בהרבה, ולכן ההודעה על 6 מיליארד נקראה לא כהצלה אלא כמדידה של גודל הכיס. בסיקור החי של וול סטריט ג'ורנל תואר יום המסחר כתגובה ישירה לאכזבה מהתוכנית. חשוב להבין מה buyback באמת עושה: הוא לא מקטין את החוב הכולל אלא מחליף אותו — האוצר קונה בחזרה סדרות ארוכות ופחות סחירות, וממחזר את המימון בדרך כלל לטווחים קצרים. זה כלי נזילות, לא כלי שמפחית את כמות האג"ח שהשוק צריך לבלוע בסך הכול.
הסיבה, לפחות לפי אסטרטגים בברקליס, פחות קשורה לאינפלציה ויותר לצד ההיצע. משרד התקציבים של הקונגרס (CBO) העלה את תחזית הגירעון השנתי ל-2.1 טריליון דולר — 200 מיליארד יותר מהתחזית שפרסם בפברואר. יותר גירעון פירושו יותר הנפקות, ויותר הנפקות פירושן שהקונים דורשים פרמיית סיכון גבוהה יותר על החזקת חוב ארוך. לזה מצטרפת אי-ודאות מוניטרית: יו"ר הפד החדש מתנגד עקרונית ל-forward guidance, והיעדר איתות מראש מוסיף בעצמו פרמיה לתשואות. עוד באוגוסט השוק תמחר סיכוי של כ-60% להעלאת ריבית — כיוון הפוך לחלוטין מזה שהמשקיעים התרגלו אליו.
וכאן נכנס הזווית שמעניינת במיוחד את מי שעוקב אחרי בינה מלאכותית. ענקיות הטכנולוגיה הנפיקו בשנה האחרונה כמויות אדירות של אג"ח קונצרניות כדי לממן את בניית מרכזי הנתונים, וחלק מהמשקיעים פשוט מעדיפים את הנייר הזה על פני אג"ח ממשלתי. במילים אחרות, מימון בועת ה-AI מתחרה ישירות על אותם דולרים שממשלת ארה"ב מנסה לגייס. זו מלכודת יפה: אותה עלייה בתשואות שמייקרת את הגיוסים של בוני התשתיות גם מכווצת את השווי שלהן, כי מניות צמיחה מתומחרות לפי רווחים עתידיים שמהוונים בריבית גבוהה יותר. נאסד"ק כבר יורד יותר מ-3% מהשיא שקבע ביוני.
ניתוח קצר: התמונה המקומית מתפצלת מהאמריקאית. בנק ישראל הוריד השנה ריבית פעמיים לרמה של 3.5% (ריבית פריים 5%), על רקע תחזית אינפלציה נמוכה יחסית סביב 1.8% — כלומר ישראל בכיוון של הרפיה מוניטרית בזמן שארה"ב מתלבטת אם בכלל אפשר להוריד. הבעיה היא שהתשואה האמריקאית ל-10 שנים היא עוגן גלובלי: היא משפיעה על עלות הגיוס של ממשלת ישראל בשווקים הבינלאומיים, על התמחור של תיקי האג"ח הזרים שהגופים המוסדיים כאן מחזיקים בהיקפים עצומים, ובעקיפין גם על שער השקל-דולר. ולמי שעובד בהייטק הישראלי יש חשיפה נוספת ופחות מדוברת: כשריבית חסרת הסיכון גבוהה, כל מכפיל של חברת צמיחה נלחץ — וזה מתגלגל להערכות שווי בסבבי גיוס, ל-IPO שנדחים ולתקציבי גיוס עובדים. מי שחושב ששוק האג"ח האמריקאי הוא נושא זר לרזומה שלו, כדאי שיסתכל שוב.
מה שנשאר פתוח הוא בעצם השאלה הכי חשובה: האם 6 מיליארד דולר הם התקרה או רק ההתחלה. סדרת מבצעי הרכישה נמשכת עד תחילת נובמבר, ולשוק תהיה הזדמנות נוספת לבחון אם האוצר מוכן להגדיל שוב — או שהוא הראה את כל הקלפים שיש לו. בינתיים, כשהתשואה ל-30 שנה יושבת מעל 5.3%, ההודעה על התערבות שמפילה את המניות היא בדיוק סוג הרגע שגורם למשקיעים לשאול לא כמה עולה הכסף, אלא מי בעצם קובע את המחיר.
