רגע של הקלה בסופר, ומיד אחריו הודעה מאופגם שהופכת אותו לזמני: תעריף האנרגיה קופץ 13% ביולי.
לרגע אחד, ביוני 2026, נראה היה שבריטניה סוף סוף נושמת לרווחה. מדד המחירים לצרכן ירד ל-2.6%, אחרי 2.8% במאי, ואף הפתיע כלפי מטה לעומת התחזיות. אבל מי שהספיק לפתוח שמפניה יעשה טוב לשים אותה בחזרה במקרר — כי מאחורי המספר היפה מסתתרת סיבה זמנית מאוד, ומולה כבר מחכה גל התייקרויות שמתוזמן ומאושר מראש.
הירידה ביוני נבעה כמעט כולה ממחירי דלק: הסולר זול יותר ב-10.7 פני לליטר, הבנזין ב-2.1 פני, אחרי חודשים שבהם המלחמה במזרח התיכון דחפה את מחירי הנפט למעלה. בשורה התחתונה, זה סימן טוב אבל צר — האינפלציה הליבתית, זו שמנטרלת אנרגיה ומזון, נשארה בדיוק באותם 2.6%, כלומר שום דבר לא באמת השתפר בכלכלה עצמה. גם האינפלציה בשירותים, שנחשבת לסמן החזק ביותר של לחצי מחירים מקומיים, זזה בקושי — מ-3.7% ל-3.6%.
כי אופגם, רגולטור האנרגיה הבריטי, כבר הכריע. תקרת המחירים לצריכת חשמל וגז ביתית, שעמדה על 1,641 ליש"ט לרבעון אפריל-יוני, תעלה ב-13% ברבעון יולי-ספטמבר — קפיצה שמוחקת כמעט לגמרי את ההוזלה שהייתה ברבעון הקודם. הסיבה שוב היא מחירי הגז הטבעי בשוק הסיטונאי, שמושפעים מאותה אי-ודאות גיאופוליטית במזרח התיכון שדחפה את מחירי הדלק — רק שהפעם בכיוון ההפוך לגמרי ממה שראינו בתחנת הדלק.
ותחזיות הגופים העצמאיים בתחום (כמו Cornwall Insight) לא עוצרות שם: הן צופות עוד עלייה באוקטובר ונוספת בינואר 2027. במילים אחרות, מדובר לא באירוע חד-פעמי אלא במגמה שתלווה את הבריטים כמעט לאורך כל השנה הקרובה.
בנק אנגליה, מצדו, לא מתרשם מהמספר החד-פעמי של יוני. הוא השאיר את הריבית על 3.75%, והתחזית הרשמית שלו מדברת על אינפלציה שתטפס בחזרה מעל 3% עד סוף 2026 — בדיוק בגלל אותה עלייה בתעריפי האנרגיה שכבר אושרה. זה ההבדל בין מדד שמסתכל אחורה למדד שמסתכל קדימה: הראשון סיפר סיפור טוב על יוני, השני כבר יודע מה קורה ביולי.
הסיפור הזה מוכר מדי גם לישראלים שעוקבים אחרי מחירי החשמל בבית: ירידה חד-פעמית במרכיב אחד (דלק, מזון, מה שלא יהיה) קלה להצגה ככותרת מרגיעה, אבל לא אומרת הרבה על הכיוון האמיתי כשמרכיב מבני אחר — כאן אנרגיה, שנקבעת ברגולציה ולא בשוק חופשי — כבר בדרך למעלה. בריטניה לא יצאה ממשבר יוקר המחיה, היא רק קיבלה הפוגה קצרה לפני הפרק הבא.
