בריטניה משלמת על ריבית יותר ממה שהיא משלמת על כל מערכת החינוך

נתחיל מהמספר שמסביר הכל: בסוף מאי 2026 עמד החוב הציבורי הנקי של בריטניה על כ-2,984 מיליארד ליש"ט, כ-95.1% מהתמ"ג. זה לא מספר תיאורטי בדוח כלכלי — זה סכום שהולך וגדל כל חודש, כי הממשלה הבריטית, כמו רוב הממשלות המפותחות, פשוט מוציאה יותר ממה שהיא גובה במיסים. הפער הזה נסגר בדרך אחת: הנפקת אג"ח ממשלתיות, שנקראות שם gilts, דרך גוף בשם Debt Management Office. משקיעים קונים את האג"ח, מלווים לממשלה כסף לתקופה קצובה, והממשלה מתחייבת לשלם ריבית ולהחזיר את הקרן בפדיון.

בשנת הכספים שהסתיימה במרץ 2026 לוותה הממשלה כ-129 מיליארד ליש"ט — פחות מהצפי, אבל עדיין סכום עתק. ובשנה הנוכחית, לרבעון שהסתיים ביוני, הגירעון כבר עמד על 57.6 מיליארד ליש"ט, קצת מעל התחזית של ה-OBR (הגוף העצמאי שאמור לשמור על המספרים כנים). ההלוואות האלה לא נועדו רק לכבישים ובתי חולים חדשים — חלק ניכר מהן פשוט מכסה הוצאות שוטפות, כלומר הממשלה לווה כדי לשלם משכורות ותקציבים רגילים, לא רק פרויקטי תשתית.

כי הריבית עלתה. התשואה על אג"ח ל-10 שנים נעה סביב 4.9%, ועל אג"ח ל-30 שנה סביב 5.5% — רמות שלא היו מוכרות בעשור הקודם של ריבית אפסית. המשמעות: כל ליש"ט חדש שהממשלה לווה עולה לה יקר משמעותית מאשר לפני כמה שנים, וגם החוב הישן שצריך למחזר (rollover) מתחלף באג"ח חדשות בריבית גבוהה. בחודש מאי לבדו שילמה הממשלה 11.7 מיליארד ליש"ט על ריבית — השיא הגבוה ביותר אי פעם לחודש מאי. בשורה התחתונה, כ-9% מכלל ההוצאה הממשלתית הבריטית הולך היום רק לתשלומי ריבית, נתח שדומה בגודלו לתקציב כל משרד החינוך.

ולתמונה השנה הבאה מוסיפים עוד ממד: בשנת 2026/27 הממשלה מתכננת ללוות כ-137 מיליארד ליש"ט כדי לממן הוצאות, ולהוציא עוד כ-141 מיליארד ליש"ט רק כדי לפדות אג"ח ישנות שמגיעות לפדיון. כלומר חלק גדול מפעילות הלוואה חדשה הוא בכלל לא מימון הוצאות — הוא פשוט גלגול חוב קיים, בריבית גבוהה יותר מזו שבה הוא נלקח.

הסיפור הבריטי הוא לא אירוע מבודד — הוא תמונת מצב של מה שקורה למדינה מפותחת כשעידן הריבית האפסית נגמר והחוב שנצבר בו צריך להתגלגל בתנאים חדשים. שוק ה-gilts עצמו הפך רגיש: כל תחזית תקציב, כל הודעה על גירעון גבוה מהצפוי, מזיזה את התשואות ומייקרת את החוב עוד יותר — מעגל שקשה לצאת ממנו בלי צמיחה, קיצוצים, או העלאות מיסים לא פופולריות. לא מפתיע ששר האוצר הבריטי נמצא תחת לחץ מתמיד מהשווקים, לא רק מהפרלמנט.

הדוגמה הבריטית שווה מעקב גם מכאן, כתזכורת פשוטה: חוב זול לא נשאר זול לנצח, ומדינות שהתרגלו ללוות בזול ימצאו את עצמן, מוקדם או מאוחר, משלמות על העבר במקום להשקיע בעתיד.